סילמן, מנחם

בן אברהם וטובה. נולד ביום ט' בשבט תש"ט (8.2.1949) בקרית-אונו ולמד ככל ילדי קרית-אונו, בבית-הספר היסודי "ניר", ובבית-הספר התיכון במקום. לימודיו שם לא עלו יפה כי הוא שאף ללמוד אלקטרוניקה. לכן הלך לבית-ספר מקצועי ומצא בו לבסוף את אשר חיפש. דבר זה הגביר את רצונו ללמוד והוא השקיע שעות רבות בלימודים ובעבודה. הוא היה מקובל ביותר על חבריו שם ואף נבחר לוועד-התלמידים של בית-הספר. מאחר שרצה להתגייס לצבא כבעל מקצוע מעולה, נדחה מועד גיוסו פעמיים. לעתים קרובות היה אומר: "אמא, כשאשתחרר מהשירות אהיה כבר בן 23 ועלי להיות מוכן לחיים, כשמקצוע בידי". ההורים עשו ככל יכולתם לעזור לו, מפני שראו מה גדולה שאיפתו להשלים את לימודיו. במלחמת ששת הימים ניטלה שלוותו כליל והוא השתוקק לפעולה. הוא לא היה מסוגל לשבת בשקט בביתו בעורף בשעה שחבריו משרתים בצה"ל, והיה יוצא לחפש מקום שבו יזדקקו לעזרתו, מקום שיוכל להיות בו לתועלת. מיד לאחר תום הקרבות יצא לעזרת קיבוץ הגושרים. הוא אהב את החיים, אהב אנשים ואהב להיות בחברתם, ואמנם תמיד היה מוקף חברים. מנחם גויס לצה"ל באוגוסט 1968. מאחר שלא נתאפשר לו לעסוק במקצוע שאהב, התנדב לשרת בחיל הים. אך גם שם לא התקבל, כי לא עמד בבדיקה אחת. אז התנדב לשרת בסיירת ולמרות הכל הוצב לשריון – וזו הייתה אכזבה נוספת. בתקופת הטירונות ואחרי כן בזמן שירותו פנה לא פעם בבקשה להעברה לעבודה במקצועו. הוא היה מסור מאוד להוריו ושמח לקראתם מאוד כשבאו לבקר אצלו בצבא. הוא דאג להם תמיד וטרח להרגיע אותם ש"הכל יהיה בסדר". בחיל-השריון נשלח מנחם לקורס תותחני-טנקים. בקורס הצטיין מאוד ואז החליט כי אם נגזר עליו להיות תותחן בטנק, מוטב שימלא את תפקידו באופן הטוב ביותר. הוא הגיע מסיני לחופשתו האחרונה ואותם ימים היו ימי אושר למשפחה כולה. ביום י"ב באייר תשכ"ט (30.4.1969), נפל בקרב כשיצא לחלץ חייל שנפגע בצליפה, באזור תאופיק בחזית תעלת סואץ. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול. מפקד הפלוגה שלו כתב במכתב-תנחומים למשפחתו, כי הכיר את מנחם כשהגיע לגדוד הטנקים כדי להפוך שם לאיש צוות טנק, אח ורע במשפחת לוחמים. הוא כתב כי "החודשים היו קשים והמלאכה מרובה ומפרכת, הזמן קצר והתקופה – תקופת חורף מדברי; קור נוקב ועז, והחיילים החדשים נאלצו לעמוד במבחנים מרובים. הניתוק מן הבית, הסביבה החדשה ולחץ העבודה גיבש אותם לאט, חישל אותם והפכם לחבורה אחת. באותה תקופה ניתן היה לעמוד על טיבו של מנחם שהיה דמות של חייל מיוחדת במינה: תמיד שקט, צנוע, ממלא את משימותיו בשלמות עד תום. אני מנסה להיזכר אם שמעתי טרוניה מפיו (לאו דווקא רצינית, אלא מסוג הטרוניות של חיילים, על קיפוחים או עוולות מתוך טעות) ואיני יכול להיזכר. תמיד קשוב, ענייני ועירני ותגובותיו לעניין – תגובות של הלומד את לקחו מתוך רצון ומתוך אהבה, המכיר בחשיבות הידע. מנחם היה מאותם בני יהודה שלימדו קשת – ולא את אצבעותיהם בלבד, אלא את מוחם ולבם השקיעו בעניין זה. לחבריו – ידיד נאמן ורע מסור. בעבודות המתמשכות הרחק בלילה החשוך, בסבלנות ובהתמדה, עד לסיומה, היה מנחם תמיד עוזר, מוכן להושיט יד, להסביר ולהראות. הוא היה דמות אהובה, שדבריו נשמעו תמיד בתשומת-לב ובכבוד". לאחר נפילתו יצאה לאור חוברת לזכרו. בני משפחתו נטעו חורשה על שמו ביער בן-שמן והציבו שם אנדרטה.