סיגאוי, ששון (‘ששי’)

בן צבי ושושנה. נולד ביום כ"ג בכסלו תשי"ט (5.12.1958) בתל-אביב. סיים את לימודיו היסודיים בבית-הספר הממלכתי שברמת-החייל ואחר-כך המשיך וסיים שנת-לימודים אחת בבית-הספר התיכון 'עירוני י"ד' שבתל-אביב. לאחר-מכן למד כשנה מסגרות בבית-הספר 'מוסינזון' שברמתיים ועוד כשישה חודשים למד בבית-הספר 'שלוה' שבתל-אביב. הוא היה נער עליז ומלא-מרץ. מעולם לא ישב במנוחה ללא מעש. תמיד היה תוסס ופעיל, ונהנה לבדר ולהצחיק את חבריו. היה חבר בתנועת-הנוער 'מחנות העולים' ואת רוב זמנו הקדיש לתנועה. עסק בבניית מגרש למשחק הכדורסל ובארגון פעולות במסגרת התנועה. כשהיה בכיתה ח' יצא לקורס-מ"כים ובסיומו חזר להדריך בתנועה שהיה חניך בה. חניכיו אהבו אותו מאוד. הוא אהב מאוד לקרוא ובעיקר קרא ספרים שעסקו בעלילות-גבורה ובפעולות של צנחנים וקומנדו. ששון גויס לצה"ל במאי 1976 והתנדב לשרת ביחידת-צנחנים בחיל-הרגלים. היה חייל מעולה ובעל כושר מצוין. במהלך הטירונות הארוכה והמסעות המפרכים לא נשבר ולא התייאש; נהפוך הוא – ברגעי-משבר ידע להתעלות ולעודד את חבריו ולהמשיך באימונים. הוא היה מנהיג אמיתי ביחידתו ונהג לישב חיכוכים וסכסוכים בין חבריו. הפסיקה שלו לגבי עניינים שנויים במחלוקת התקבלה אצל כולם ללא-ערעור. יושר ואי משוא פנים הנחו אותו בכל אשר עשה. הוא שימש פה למחלקה כולה. כאשר סבר כי נעשה עול לאחד החיילים, היה נלחם ללא-לאות עד שתוקן המעוות. כשחברו לקה פעם בכויות-קור בעת שירותם בחרמון והמפקד סירב להזעיק רופא, דאג ששון להביא רופא שיבדוק את החייל. הוא היה עוזר לכל-אדם בכל-עניין. במסעות היה נושא את האלונקה גם לאחר שתורו עבר ולא היה מעביר אותה לבא אחריו, אם לא היה בטוח שזה מסוגל לעמוד במאמץ. לא בכדי יצא לו שם של חייל לדוגמה ולמופת ביחידתו. ביום כ"ג באייר תשל"ז (10.5.1977) נפל ששון בעת מילוי תפקידו בהתרסקות מסוק בבקעת הירדן. באסון זה נהרגו 54 חיילים. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבא שבקרית שאול. השאיר אחריו הורים, אח ואחות. במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "אני מקוה שבזכות בנכם ואחיו הצנחנים לא נדע עוד מלחמה. חיילי הגדוד, חבריו ומפקדיו ימשיכו ללכת בדרך שהוא הורה לנו, דרך ההתנדבות, האומץ וההקרבה, כדי לבצר את ביטחון העם והמדינה…"