בת הזקונים של נאוה ואלי. נולדה ביום כ"ב באייר תשמ"ד (24.5.1984) בירושלים, בבית החולים "הדסה הר הצופים". אחות לאסף ויניב. לירון, שאת שמה בחר למענה אחיה אסף, נולדה עם מטען של קסם ונתינה. אמה מספרת שהייתה תינוקת נהדרת וילדה נוחה: לא בוכה, ממושמעת, עצמאית, חייכנית ומתוקה. אחרי שני בנים שובבים למדי הופתעו ההורים מהילדה הרגועה, שבהגיע השעה לישון הייתה פשוט אומרת "לילה טוב לכולם, אני עייפה", והולכת למיטתה בלי שום בעיות. מרבית שנותיה של לירון עברו עליה בנעימים במעלה אדומים. בבית הספר היסודי תומר-רחל שבו למדה הייתה לירון תלמידה טובה, שקטה וחברותית. היא נמשכה בעיקר לשיעורי היצירה, גילתה כישרון ציור מרשים, ואף ציירה על קיר חדרה את דמותו האהובה של "טוויטי". בשעות אחר הצהריים למדה בחוגים שונים: ריקוד, ג'אז ויצירה, ומכולם נהנתה מאוד. באחד הימים הלכה עם אחיה יניב לחוג השחייה שלו, ואף שלא ידעה כלל לשחות, נכנסה למים. היא התבוננה היטב בתנועות שמבצעים הילדים האחרים, חיקתה אותן, וכך למדה לשחות, בכוחות עצמה. לב חם ואוהב היה ללירון והיא חילקה בנדיבות נשיקות וחיבוקים. הייתה לה אהבה גדולה לבעלי חיים – היא גידלה ארנבות, עכברים לבנים, ברווז ונחשים, ואת התמונה הפסטורלית בגן החיות הביתי השלים הכלב היפהפה ווייט. חלומה של לירון היה לגור בחווה גדולה, לגדל סוסים, ולהביא לווייט חברה… בגיל ההתבגרות המשיכה לירון להיות חייכנית ומתוקה כפי שהייתה בילדותה, אך התגלתה גם כווכחנית לא קטנה. לירון תמיד ידעה לעמוד על שלה וכאשר סברה שהיא צודקת, לא ויתרה. אמה מספרת כי הייתה עומדת חסרת מענה אל מול טיעוניה המשכנעים של לירון, וגם המורים מעידים שידעה להגן על זכויותיה, בלי לפגוע בסביבה. לירון ניחנה בביטחון עצמי ובלשון מפולפלת. היא הייתה דמות בולטת, ובכל מקום שהגיעה אליו משכה אליה חברים וחברות רבים שביקשו לשהות במחיצתה. אלה ידעו להעריך את יכולתה להיות חברה טובה, וקשרי החברות שיצרה היו חזקים ואמיצים. כשהייתה לירון בת שש-עשרה העתיקה המשפחה את מקום מגוריה למרכז הארץ. הפרידה מהחברות הטובות לא הייתה קלה, והאירוע צוין במסיבה מרגשת שבמהלכה נשבעו הבנות לשמור אמונים זו לזו. לירון פתחה דף חדש בפתח תקווה, ב"אם המושבות", שם קבעה המשפחה את ביתה החדש. לירון נכנסה לבית הספר התיכון "עמל ב'", ומיד התחברה למורן, שהפכה להיות החצי השני שלה. נוכחותה של לירון הפיחה אור וחיים בכיתה, והיא השתלבה במהירות בבית הספר ובשכונה. בילוייה החדשים כללו נסיעות עם החבר'ה לחוף הים בהרצליה, שם גילתה שהיא אוהבת לגלוש. תחביב זה נמשך גם כשהייתה כבר בצבא. הלימודים, באותן שנים, לא עמדו בראש מעייניה של לירון, והיא העדיפה להתמקד בדברים שאהבה באמת: חברו?ת, טלוויזיה, טלפון, בגדים, וכמובן… מסיבות. בספר המחזור נכתב על לירון: "מירושלים אלינו הגיעה ילדה / בשיינקין כל היום מטיילת / לקנות בגדים אוהבת / ובקניון עובדת…" וסיכמה אמה: "לירון – הקול, הצחוק, התום שבעיניים, הפשטות, הכנות שבך ועצם היותך את, בכל מקום שהיית נוכחת בו. אהבת את החיים, וכל הסובבים אותך לא יכלו להישאר אדישים לאנרגיה הזו, שמילאה כל דבר שבו נגעת. יחד עם מורן והנוכחות שלה, הייתן צמד בלתי מנוצח. ביחד קונות בגדים, מצטלמות בכל הזדמנות, יוצאות למסיבות, רוקדות, נהנות, ועושות המון רעש ובלגן." באחת המסיבות פגשה לירון את לירון, ובין השניים ניצתה אהבה. הייתה זו האהבה הראשונה, וגם כאשר החליטו השניים להיפרד, התקשו לנתק את הקשר באופן מוחלט. בהמשך הכירה לירון את דודי, שהתאהב בה ממבט ראשון, ואת הרגעים היפים של חייה עברה עמו. הם בילו בפאבים, במסעדות ובים, ואף תכננו לטוס יחד לטיול גדול בחוץ לארץ, לאחר הצבא. לירון העריצה את אחיה הגדולים והחשיבה מאוד את דעתם. הם, מצדם, הרעיפו עליה אהבה רבה. ביום הולדתה השבעה-עשר קיבלה לירון מאחיה אסף תכשיטים מיוחדים. בברכה שצירף למתנה כתב אסף: "המתנה שלי אלייך היא תליון וטבעת שעשויים שניהם מאבן ה-moon stone, שזו אבן שאמורה להעניק בריאות ואושר למי שעונד אותה." באותה שנה נסעה לירון לארצות הברית עם חברתה הטובה, בת דודתה מורן. היה זה טיול נפלא שהעניקה לה במתנה סבתה דייזי, ולירון כינתה אותו "הטיול של חיי". אז, לא ידעה עד כמה אמירה זו נכונה. ב-21.11.2002 התגייסה לירון לצה"ל. לאחר הטירונות עברה קורס שלישות, והוצבה בבסיס צריפין כמש"קית קישור לאנשי מילואים. לירון אהבה את התפקיד, את האווירה, ואת החבר'ה שבבסיס. סיפר מפקדה, סגן-משנה בני רוזנר: "ללירון הייתה המון שמחת חיים. היא תמיד שמחה וצחקה והייתה יוזמת ופעילה. המילואימניקים שעמם עבדה לירון אהבו אותה אהבה עזה. היא הבינה אותם, באה לקראתם, והייתה תמיד קשובה לכל צורכיהם." פתיל חייה של לירון נגדע ביום 9.9.2003. באותו יום מיהרה לירון לשוב הביתה משום שקבעה עם אמה לצאת לבילוי משותף. היא יצאה משער יפו של מחנה צריפין, והמתינה לטרמפ שנקבע מראש בתחנת ההסעה העמוסה. זמן לא רב אחר כך הגיע למקום מחבל מתאבד מארגון החמאס, לבוש בחגורת נפץ ונושא תיק ובו רסיסי מתכת, ופוצץ את עצמו על החיילים והאזרחים הרבים שעמדו בטרמפיאדה. לירון ספגה פגיעה חמורה בראשה, והובהלה לבית החולים "אסף הרופא". בפיגוע נהרגו שמונה חיילים וחיילות, ועוד עשרות נפצעו. שמות החללים: סרן יעל כפיר, רב-סמל בכיר יעקב בן-שבת, רב-נגד חיים אלפסי, סמל יונתן פלג, סמלת אפרת שוורצמן, רב-טוראית מזי גרגו, רב-טוראי פרוספר (פרי) טויטו ורב-טוראי פליקס ניקולאיצ'וק. לירון נאבקה על חייה במשך שבעים ושניים ימים שבמהלכם עברה ניתוחים מורכבים. לרגעים היה נדמה כי היא מתחילה להתאושש, והיא אף הועברה לבית לווינשטיין, אך מצבה שב והידרדר והיא הוחזרה לבית החולים. ביום כ"ד בחשוון תשס"ד (19.11.2003) נפטרה לירון מפצעיה, והיא בת תשע-עשרה וחצי. למחרת היום הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. היא הותירה אחריה הורים ושני אחים. לאחר נפילתה הועלתה לדרגת סמל. על קברה ספד לה מפקדה, בשם החיילים והמפקדים של יחת"ם 260: "נפלה בחלקי הזכות לפקד על חיילת נפלאה כמוך, שביצעה כל משימה בנחישות, באהבה, עם חיוך על הפנים ובמקצועיות הראויה לציון. אהבנו את נחישותך, את עמידתך האיתנה על דעתך ויותר מכול – את החיוך שלא מש מפנייך עד לרגע הנורא בטרמפיאדה. היה זה ביום רביעי, שישה ימים לפני הפיגוע. זימנתי אותך למשרדי יחד עם חברותייך מהשלישות על מנת להוקיר ולהצדיע לכן על הצטיינותכן בביקורת אכ"א, שעליה עמלת ימים כלילות, עד שחשבת שהמוכנות שלך לביקורת הינה מיטבית. לירון, לפני כשבועיים הגיע ליחידה דוח הביקורת המציין שבתחום המילואים, תחום שבו עסקת ביחידה, ההערכה היא כמעט טוב מאוד. לדאבוני – זו הדרך שבה נאלץ אני כמפקדך לבשר לך על הישגייך. לירון, יופייך הפנימי, ערכייך והתנהגותך אינם יד המקרה. היום מבין אני שהשורשים של אישיותך מקורם במשפחתך. … נוחי בשלום על משכבך ותהא נשמתך צרורה בצרור החיים." משפחתה של לירון הוציאה לזכרה את הספר "אלה הם חיי" שבו מובא סיפור חייה במלל ובתמונות בשילוב הספדים, מכתבי פרידה, שירים וקטעי עיתונות. כתב אביה של לירון: "… חשבתי שאת חיילת ואת כבר מוגנת, לכן נרדמתי בשמירה. … לירון שלי, אני מבקש ממך סליחה על שנרדמתי בשמירה. לא נשכח אותך לעולם! חיוכך לא ימוש מזיכרוני לעד! ובתקווה שנתראה בעולם הבא! שלך, אבא, לעד!" אחיה של לירון, אסף, נפרד ממנה בשיר "זהו זה נגמר": "בום טראח, רסיס ניתז. / הדם קלח, / לירוני היפה נפלה לתרדמה. / אלוהים, בושה! / כך? בדמי ימיה נקטפה? / יפה כנסיכה, חזקה כלביאה, / אך מה חבל שאין זו אגדה. / רע, רע, החיים כמו סרט נע, / ולא תמיד הם מסתיימים / כמו שאנו מקווים. / בום טראח, רסיס ניתז, / הדם קלח. / תשע-עשרה שנים של יופי ותמימות, / נהרסו כמו בחלום בלהות. / אלי! אלי! איך זה הגיוני? / האם צודק אתה, או שמא זה אני?" כתב סבא: "תיגדע היד – שקטפה אותך בדמי חייך. / ובמחי יד – ריסקה את מאווייך!! / תימחה הנפש – שנטלה ממך חן נעורייך, / ובאכזריות – קטעה חבל חלומותייך! // תימחק הנשמה – שקיצרה פתיל חייך, / וכהרף עין – נידפה כל תכניותייך!" כתבה סבתא דייזי: "לירון היקרה שלי, אני כל כך מתגעגעת אלייך, את חסרה לי בחיים. מי ייתן ונפגוש אותך בהזדמנות הקרובה. את חסרה לי בכול… הצחוק שלך, השובבות שלך, הבדיחות שסיפרת לי תמיד וצחקת, הנסיעות איתך לים המלח, כל אלו חסרים לי בחיים. הגעגועים שלי אלייך הם מעל ומעבר. אוהבת אותך." כתב אודי: "אור הלבנה הלילה שוב קורן בחלונך / מסך העננים מולנו, מתוקה מנוחתך / כמו תינוק, כמו פרח הנשאל ואין עונה / נשמה בפתח, שמור עליה, אל תרפה // אני קורא לך, אני קורא לך / אתה שמע לי אלוהיי / אני קורא לך, בתפילות אני איתך // נישאת היום על כנף מלאך / מלמטה אתבונן / טוב לב פזרי עלינו / ללטף את הכאב. / שיר הלל אנגן למענך / אעטוף בקודש את עולמך // אני קורא לך, אני קורא לך / אתה שמע לי אלוהיי. / אני קורא לך, בתפילותיי אני איתך." כתבה מורן, בת דודתה וחברתה הטובה של לירון: "… אני אוהבת אותך המון ואין יום שעובר בלי שאחשוב עלייך. לפעמים אני זורקת חיוך לשמים או מדברת איתך תוך כדי נסיעה באוטו, וברור לי שאת רואה ושאת מחייכת חזרה. אני יודעת בלבי, שאת בסדר. אני מרגישה זאת בכל רמ"ח איבריי. אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל אני יודעת שאת מוגנת ושטוב לך. לירוני, יום יבוא ואנחנו ניפגש שוב, מחכה לך אצלי חיבוק ענק ששמור רק בשבילך. … אני מבינה שאת לא תחזרי אלינו בגופך הגשמי, אך גם מרגישה שאת כאן, כל הזמן, ברוחך." כתבו דניה ורועי סלוקי: "לפני 19 וחצי שנה נבט פרח יפה בגנו של הקב"ה. הביט הקדוש ברוך הוא בניצן ואמר: אשלח אותו למשמורת על האדמה", וכך עשה. משפחת סיבוני נבחרה והילדה הצטרפה לחיק המשפחה ביום העשרים וארבעה לחודש מאי, 1984, והשם לירון נבחר למענה. ואכן, כשמה כן הייתה. הניצן פרח וגדל, והפך לפרח יפהפה, עם הילה של צחוק ושמחת חיים, אהבה ושובבות נעורים, וכל מי שנקרה בדרכך, נסחף עמך באהבה וברון. הקב"ה מלמעלה צפה ונהנה, ולקראת השנה החדשה ביקש לעצמו את המתנה הכי יפה. להיות לידו, בגנו שלו, גן-האלוהים, כדי שתביא גם לשם את צחוקה ושמחתה, ואולי גם לעזור לו לעשות קצת סדר "כדרכה"… וביום ג' בשבוע, ב- 9.9.2003 פילח רסיס מתכת את ראשה. לירון לא עזבה מיד את חיק משפחתה, היה לה קשה לוותר על כל החום והאהבה, ובעקשנות המאופיינת אותה- נאבקה. ואולי רצתה לסיים דווקא איתנו את השנה, לפני שתתחיל את דרכה החדשה, וכך קיבלנו אותה לעוד 72 יום במתנה?! ואולי רצתה לתת לנו זמן שהייה, שנבין, שנעכל, שנספיק להיפרד, כי הרי הפרידה כל כך כואבת וקשה?! לירון עזבה. היא בחרה ביום ה' בשבוע, בדיוק באותו יום בו נולדה, ובשעת הלידה, נערכה על שמה תפילה ראשונה. היפייפיה הנרדמת שלנו קיבלה נשיקה, רק לא מבן תמותה, ומלאכיו הם אלה שמלווים אותה עתה בדרכה החדשה. ועם כל הכאב שבפרידה, לא נשאר לנו, אלא לאמר תודה, על האור והשמחה, על כל הצחוק והאהבה שזכינו להם במחיצתה. גם אם היה זה רק ל-19 שנה." כתבה איילת: "אין, אין מילים שיכולות לתאר… לתאר את הכאב העצום, לתאר את הרגשת הריק, לתאר את הגעגועים, לתאר את החור העצום שנפער בלב. איך הכול התחיל, מה בדיוק קרה, ומתי נגמר – זה כבר לא ברור. רק החור שבלב ההולך וגדל והכאב שמתעצם ככל שהזמן עובר – מאמתים את מה שקרה ומטיחים בפנינו את העובדה המרה – היא לעולם לא תשוב בחזרה!" כתבו עינב אדרי ועדי בלולו: "לפני כחודשיים בערך, התחלנו את ההשלמה החילית לתפקידנו כקצינות ת"ש. מאז, פחות או יותר, החל לו מסע ההיכרות שלנו איתך. אמנם ההיכרות חד-צדדית, לצערנו, אך זו הייתה היכרות שבהחלט השפיעה ותשפיע עלינו רבות, בתור בני אדם בכלל, ובתור קצינות בפרט. … מכולם, ללא יוצא מן הכלל, הצטיירה אותה תמונה של האמן המקורי, ללא זיופים. תמונה כל כך צבעונית ויפה, שכל הסובבים אותה, רוצים להתבונן בה ולקחת מעט מהקסם המיוחד שבה. מי שנפלה בחלקו להיות הזכות חלק ממנה – היה בר מזל. … הייתה זו זכות להכיר אותך … תמיד תהיי חלק מאתנו." במלאות שנתיים לנפילתה של לירון כתבה אמה: "אומרים, שככל שהזמן עובר, הדברים נעשים קלים יותר. אך יש בעולם מצבים, שהכאב והגעגועים רק הולכים ומתחזקים. אני מחפשת תשובות לשאלות, מנסה למצוא נחמה, שאולי יד הגורל בדבר. אך… הגורל של מי, שלי? שלך? … אני כל כך מתגעגעת אלייך, חמודה שלי! אני חושבת עלייך המון ורוצה להאמין שטוב לך במקום שבו את נמצאת. אני שמחה וגאה שזכיתי להיות אמך, גם אם לפרק חיים קצר. היי מאושרת, ונוחי בשלום על משכבך! אוהבת ומתגעגעת, אימא."
