שלמה, בן טובה-גיטל וזליג, נולד בחודש אב תרפ"ו (1926) בפולין, בעיר קרליץ בפלך מינסק. גדל והתחנך בעירו, בה הייתה קהילה יהודית מגובשת. למד בבית ספר יסודי. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (סוף 1939) הועבר מחוז נובוגרודק בפולין, שקרליץ שכנה בו, לשליטת הסובייטים. בתי הספר נסגרו והותרו לימודי רוסית בלבד. הגרמנים כבשו את האזור ב-1941, לאחר שהופרה הברית בין סטלין להיטלר, ובחודש ספטמבר הוקם גטו נובוגרודק והוכרז על כינונו של יודנראט. יהודים מעיירות הסביבה הובאו לגטו, הצפיפות גדלה ומצוקת הקיום הייתה בלתי נסבלת. אלפים רבים מיהודי האזור נרצחו עד סוף 1942. רק מעטים הצליחו להימלט ולהצטרף לפרטיזנים ביערות. כל משפחתו של שלמה נכלאה בגטו נובוגרודק. רק הוא ואחיו יהודה הצליחו לברוח והגיעו אל פלוגת פרטיזנים יהודיים בפיקוד ביילסקי שפעלה מיערות נאליבוקי. על אף גילו הרך נתקבל גם שלמה לשורותיהם, גדל ביער והיה ללוחם אמיץ, ראש קבוצה שעסקה בהשגת מזון. עם שחרור פולין והצטרפות הפרטיזנים לשורות הצבא האדום השתתף שלמה במסע הניצחון, עד תום המלחמה. באותה תקופה נודע לו כי כל בני המשפחה נספו. אחיו יהודה, שמרבית הזמן לחם לצדו, נהרג בקרב בקניגסברג במאי 1945. בדרך-לא-דרך הגיע שלמה לאחר המלחמה לאיטליה, ושם עשה בהכשרה קצרה לקראת עלייתו לארץ ישראל. באפריל 1946 התכוון לעלות על אוניית המעפילים "דוב הוז" ("פדה"), שהמאורעות הקשורים בהפלגתה זכו לכינוי "פרשת לה ספציה". הפרשה החלה כאשר כאלף מעפילים נאספו בנמל האיטלקי, מתכוננים לעלות על האוניות "דוב הוז" ו"אליהו גולומב" אותן רכש המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה". הבריטים, ששלטו אז במקום, גילו את התכנית וניסו למנוע את הפלגתם. המעפילים נערכו למאבק ממושך ופתחו בשביתת רעב שנמשכה כשלוש יממות, כשאליהם מצטרפים כאות הזדהות מנהיגי היישוב היהודי בארץ. הפרשה, שעוררה הדים רבים וזכתה לכיסוי תקשורתי נרחב, הביכה את הבריטים, כשברקע מתנהלים "משפטי נירנברג". בלחץ דעת הקהל העולמית ולאחר משא ומתן ממושך נאלצו הבריטים להיכנע ולאפשר את הפלגתן של שתי האוניות. "דוב הוז", ועליה 675 ניצולי גטאות ממדינות מזרח ומרכז אירופה, חניכי תנועות נוער ופרטיזנים, ו"אליהו גולומב", ועליה 339 חניכי תנועות נוער, פרטיזנים וניצולי מחנות ריכוז, יצאו בדרכן לארץ ביום 8 במאי 1946. עם הגעתן לנמל חיפה ביום 13 במאי 1946 הורשו נוסעיהן לרדת בהסכמת השלטונות הבריטים ובפיקוחם, ופוזרו בשלום ברחבי הארץ. בהגיעו לארץ במאי 1946 התגורר שלמה בבית קרובים ברמת גן, שקיבלוהו כשריד האחרון של משפחה ענפה. הוא למד טייחות ועבד ב"סולל בונה". זמן קצר לאחר בואו התנדב שלמה ל"הגנה", ובפרוץ מלחמת העצמאות התגייס וצורף לחטיבת "גבעתי", חטיבה 5, היה בין מגיני תל אביב וממלווי השיירות לירושלים הנצורה. במאי 1948 השתתף שלמה במבצע "מכבי". מבצע "מכבי" החל ב-8 במאי ומטרתו הייתה לפרוץ את הדרך לבירת ישראל, לכבוש את היישובים המאיימים בפרוזדור ירושלים ואת לטרון. ביום ג' באייר תש"ח (12.5.1948) יצא כוח מחטיבת "גבעתי" במספר משוריינים מאזור חולדה להעביר תחמושת מזרחה, לכוחות "הראל" של הפלמ"ח. ליד דיר-איוב (סמוך לחולדה) נתקל הכוח בשריוניות בריטיות שפתחו עליו באש וספג נפגעים רבים, בהם עשרה הרוגים. כוח תגבורת נשלח לעזרתו, והכוח המתוגבר נסוג ותפס את מחנה העצורים בלטרון, תוך כוונה להשתמש בו כבסיס לכיבוש לטרון. למחרת בבוקר ספג הכוח הפגזה כבדה של תותחי "צבא ההצלה" של קאוקג'י שהוצבו בלטרון, היו נפגעים רבים והחיילים נאלצו לסגת. בקרב זה נפל שלמה, ביום ד' באייר תש"ח (13.5.1948). שלמה היה בן עשרים ושתיים בנפלו. גופתו נותרה בשטח ירדן והוא נחשב כנעדר. מצבה לזכרו הוקמה בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים. החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל. החלל הינו מקל"ן- חלל שמקום קבורתו לא נודע.
