בן לודמילה וויטלי. נולד ביום י"ט בטבת תשל"ח (29.12.1977) באוקראינה, אח צעיר לואלריה. דניס נולד וגדל בעיר יבפטוריה שליד הים השחור, בחבל קרים. ילד בריא וחסון, שאהב לשחק בצעצוע החביב עליו – אקדח עם נרתיק וחגורה, ממנו לא אהב להיפרד. דניס החל ללמוד בכיתה א' בגיל מוקדם, והיה הילד הצעיר והנמוך בכיתה. עד כיתה ז' למד בבית-ספר רגיל, ואז עבר לבית-ספר מתקדם, שבו למד מתימטיקה באופן מוגבר. דניס, נער מחונן וברוך כשרונות, הצטיין בלימודיו, ואף זכה במספר תעודות הצטיינות. דניס עסק מגיל צעיר בספורט ובפיתוח כושרו הגופני. בביתו, בפתח אחת הדלתות, היה מותקן מוט ברזל אופקי, ועל הקיר היו מותקנים אביזרי כושר שונים. מכיתה א' נהג דניס להתרומם על המוט עשרות פעמים מדי יום, עשה שכיבות סמיכה והתאמן על המכשירים באופן קבוע. הוא למד בחוג לירי, וכבר בגיל 10 השתתף בתחרויות וזכה בדירוג הנערים. דניס, שתמיד רצה לנסות את כוחו בכל דבר, למד גם בחוגים לסיף, שחמט ואתלטיקה קלה, בילה במחנות קיץ לנוער והשתתף בתחרויות ספורט של בתי-הספר. הכל היה קל לדניס, וגם בספורט, כמו בלימודים, זכה בכמה תעודות הצטיינות. בסיום כיתה ט' החליט דניס לנסות את כוחו בבחינות פסיכומטריות ובהכשרה גופנית, על מנת להתקבל ל'מכללה הצבאית ע"ש סובורוב' בקייב שבאוקראינה. הוא עמד בבחינות הקשות, והיה לצוער במכללה. למעשה, כבר אז, בגיל 14, החל את חייו העצמאיים כאיש צבא, והיה מגיע הביתה רק לחופשות. דניס השתלב בחיי המכללה, ובקרב חבריו נודע בכינוי 'זהוב', על שום שערו הבהיר. בתום הלימודים במכללה בקייב התקבל דניס למכון הצבאי לטיס בעיר חרקוב באוקראינה, שם למד עוד שלוש שנים. בחודש אוקטובר 1997, בתום לימודיו, עלה דניס לבדו לישראל והתגורר כחצי שנה במרכז לנוער בנצרת עילית. בחודש אפריל 1998 התגייס דניס לצה"ל, לחטיבת 'גבעתי'. לאחר טירונות ושהות באולפן ללימוד עברית הוא הגיע לגדוד סדיר, ושירת כלוחם. מפקדו, סא"ל אלדד: "במהלך שירותו הפגין דניס יכולת אישית גבוהה ומקצועיות יוצאת דופן, אשר זיכו אותו באות הלוחם של חטיבת 'גבעתי' לצד סמל הגדוד. הוא היה אדם אשר הפגין אופטימיות רבה, וניחן בשאיפה להצליח." במשך תקופה ארוכה היה דניס חייל בודד וגר לבד בחיפה, עד שהוריו עלו לארץ. "דניס למד עברית במהרה," סיפרו ההורים, "בבית הוא לא הניח את המילון מידיו ולמד מלים חדשות. כאשר היה מגיע לחופשות, תמיד על השולחן בסלון היה מונח המילון וקערה עם תפוחי עץ – הוא היה מסוגל לאכול תפוחי עץ בלי סוף." דניס לא דיבר הרבה על שירותו, אם כי דיבר בחום רב על המפקדים והחברים. ביום י"ט בחשוון תשס"א (17.11.2000) נפל דניס בעת שירותו והוא בן עשרים-ושלוש. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בקרית שאול. הותיר אחריו הורים ואחות. אמו של דניס כותבת: "לדניס תמיד היו הרבה חברים, גם בברית-המועצות וגם כאן. היו לו תוכניות גדולות – הוא התכוון לעבוד, ללמוד, להקים משפחה ולהביא ילדים לעולם. על כל זה דיברנו עם דניס. היה מעניין להיות בחברתו, כאדם וכאישיות. כיצד נזכור אותו? מבריק, נועז, אך טוב לב ואוהב צדק. מוכשר וכשרוני בכל אשר עשה, זריז ובעל כושר סבולת פיזית. גבר בעל תחושת כבוד ועם כבוד עצמי. חבר טוב ורע נאמן. בן אהוב ואוהב. אחד ויחיד."
