סולימן, ציון (ציוני)
בן מזל ויצחק, נולד בשנת 1925 בראשון לציון. סיים בית-ספר יסודי, ובעוד הוא מתלבט ותוהה אם להמשיך בלימודים או ללכת להכשרה בקיבוץ לקראת הגשמה חלוצית, נתייתם מאביו בהיותו בן 16 והוטל עליו לעזור לאמו בפרנסתה. הוא החל לעבוד בבניין ובו בזמן היה פעיל גם בספורט וב"הגנה" (בחי"ש). בערבים היה לובש חאקי ויוצא מהבית. לעתים נעדר במשך כמה ימים, ורק כעבור זמן נודע למשפחה, שאת הימים האלה היה מבלה באימונים צבאיים אי-שם בקיבוצים. ב-1946 סיים קורס מ"כים ומאז עסק בהדרכה ונתחבב על חניכיו. בחודש דצמבר 1947, בפרוץ מלחמת-העצמאות לאחר החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ, התייצב לשירות מלא בחטיבת "גבעתי". בחודש פברואר 1948 סיים קורס מ"מים. ציון השתתף בפעולות גדודו בהגנת בית הקרן-הקיימת-לישראל ליד בית דגון, באבטחת התחבורה מרחובות אל הדרום, בפריצת המצור מעל כפר אוריה, בטיהור קני פורעים ובפעולות גמול (גזזה, אבו-סוכריר ועוד). אחרי כמה שנות פעולה במחתרת מצא סיפוק בהתגלות הכוח העברי במלחמת-העצמאות ואמר: "שמח אני שפרצנו כבר את מסגרת ההבלגה. מעתה נראה לאויב מי היא ה'הגנה' העברית ומה יכולתה!" במכתביו היה מרגיע את אמו, שאצלם הכל כשורה: "אין דבר, אמא, אנחנו נסבול, אבל לדורות הבאים יהיה טוב". ולחבריו היה אומר: "אני אינני מאמין עוד בנסים. לבי אומר לי שגם אני אפול, אבל קודם רוצה אני לראות את ניצחוננו". אך רצונו זה לא נתמלא. ביום י"ז באדר ב' תש"ח (28.3.1948) חזר משוריין מגדרה לתל נוף. אנשי כנופייה ממע'אר תפסו את בית-הספר הסמוך לצומת, הטמינו מוקש חשמלי בכביש המוליך לתל נוף והפעילו אותו כאשר עבר המשוריין במקום. הפיצוץ גרם להתלקחות המשוריין והאש העזה מבניין בית-הספר לא איפשרה גישה אליו. בו בלילה פשט כוח לוחמי "גבעתי" על בית-הספר ופוצצו, ולמחרת חולצו גופות אנשי המשוריין השרוף. ציון הובא למנוחת- עולמים בבית-הקברות הצבאי ברחובות.
