סולימן, יהודה
בנם בכורם של ראובן ויפה. נולד בשנת תשי"ב (1952) בבאר-שבע. הוא למד בבית-הספר האזורי ובבית-הספר התיכון האזורי במושב מרכז שפירא וסיים את לימודיו התיכוניים במגמה המקצועית (מכונאות). הוא דבק בדת, התפלל והניח תפילין יום-יום. הוא אהב את שולחן השבת בבית ואהב מכל לזמר זמירות של שבת. הוא היה נוהג להאזין מתוך התלהבות לשירי-קודש וללמוד אותם. הוא גויס לצה"ל באוגוסט 1970 והוצב לחיל-החימוש. גם בהיותו בתעסוקה מבצעית בבקעת הירדן, לפני היציאה לסיורים, היה אומר תחילה את תפילותיו. מסירותו לבני-משפחתו הפכה לשם דבר במושב מרכז שפירא, בו התחנך וגדל. כאשר היה מגיע לחופשה לביתו היה מושיט יד עוזרת לאמו. שלא כשאר בני-גילו, היה נוהג להתייעץ בהוריו בכל בעיה שעמדה בפניו. כשגמר לעזור במלאכת הבית, היה מוצא לו מקום ומתייחד בו עם ספריו או תשבציו אשר אהב. הוא אהב את חיי הצבא ושאף לעבור קורס צניחה וקורס קצינים. כאשר הוענקה לו דרגת רב-טוראי היה מאושר ושאף להגיע עד מהרה לדרגת סמל ולהמשיך בצבא הקבע. לעתים קרובות היה מוותר על חופשתו לחבר שהיה זקוק לה יותר ממנו. הוא היה נוהג לוותר לאחרים ולהתפשר עמהם. תכונה זו הטביעה את חותמה על אישיותו. כל מכריו אהבוהו והוא היה להם לסמל ולדוגמא של בן למופת, תלמיד למופת וחבר למופת. ביום י"ח באלול תשל"א (8.9.1971), שלושה ימים לאחר שנפצע בעת מילוי תפקידו, מת מפצעיו. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים. קצין-החימוש החטיבתי שלח להוריו מכתב תנחומים בו כתב בין שאר דבריו: "מעשיו הטובים של בנכם יהודה יכולים לשמש נחמה לכם ולנו בכך ששירת את המולדת בשטחים הקדמיים, במשך תקופה ארוכה וקשה. בתקופה זו הוכיח יהודה מסירות ודבקות בתפקידיו השונים והיה בכך דוגמא ומופת לכל חבריו. מתכונותיו האישיות ראיתיו צנוע, אדיב ומסור במילוי תפקידו. הוא השאיר חלל ריק בלב ידידיו, חבריו ומפקדיו".
