צפניה, בן בתיה וזליג, נולד ביום א' בכסלו תש"י (22.11.1949) בנחלת יהודה, בראשון לציון. הוא למד בבית-הספר היסודי "רמז" בשיכון המזרח שבעיר. את לימודיו התיכוניים המשיך צפניה בגימנסיה של ראשון לציון, וסיים אותם במכללה הישראלית ברחובות. כבר בבית-הספר היסודי ניכר כתלמיד עירני ומצליח, בעל תפיסה מהירה ושופע רעיונות מקוריים. בילדותו נפצע אביו ברגלו והיה נכה צה"ל. הסבל שעבר על האב הטביע חותמו על הילד, שהיה חדור דאגה לאביו והפך להיות לו למשענת נפשית. האב היה מתעודד ברוחו כל אימת שעשה בחברת בנו, וכשהיה מודאג מאוד נהג צפניה לומר: "אבא, אתה בריא כמו שור – תפסיק לדאוג!" בחברת הילדים היה פעיל מאוד, והיה גם חבר בתנועת "הנוער העובד". היה לו חוש אחריות מיוחד במינו. קרה פעם שהתלמידים רוקנו את האוויר מגלגלי מכוניתו של אחד המורים. משהזעיקו את המורה, ברחו כולם ובמקום נשאר רק צפניה, שנתן על כך את הדין ונשא בעונש – שינון פרקי תנ"ך רבים בעל-פה. במכללה הישראלית השתלם במגמה לטכנאות רדיו. הוא היה חובב אלקטרוניקה מושבע והיה בונה מכשירי רדיו ומערכות סטריאופוניות במו ידיו. סיפר עליו חברו ציון: "זכרונות רבים יש לי מצפניה. הוא היה גאון באנגלית, אני זוכר שכולם היו מבקשים את עזרתו במקצוע זה. היה לו כישרון יוצא מן הכלל לשפות. צפניה היה גם שובב גדול. פעם, כאשר נערכו מבחנים לכניסה למקהלה, ניסו כולם להשתמט. צפניה לא השתמט, רק השתעל בצורה כל כך משכנעת, שהמורה החליט כי מוטב בלעדיו". סיפרה עליו מורתו: "צפניה זכור לי כבעל פרצוף חייכני ומלא, אפו רחב היה ומנומש, שתי עיניים עירניות היו מתרוצצות בחוריהן, כאילו חושבות איזה תעלול כדאי לבצע. כשנכנס לכיתה מיד הבחנתי ש'יהיה שמח', כלומר – שהצטרף לשורותינו עוד 'תכשיט' פיקח ושעלי לעמוד על המשמר. בימים הראשונים עוד התבודד והיה מבויש, אך לאחר מכן התחילו להישמע הקולות: 'המורה, תגידי לצפניה, הוא משך לי בצמה', או: 'תגידי לצפניה, הוא צבט אותי'. למרות כל זאת הרגשתי אליו קשר מיוחד, וקיבלתי בחיוך את תעלוליו. כשגדל אמנם התבגר בנפשו, והפנה את יצר השובבות שלו לאפיקים הנכונים". סיפר עליו מנהל בית-הספר היסודי: "אני זוכר את צפניה כשנכנס לחדרי וחיוך על פניו. לא פחד ולא היה במבוכה. במשך הזמן החל להיות אצלי אורח קבוע. פעם אחת הגיע אלי בלוויית עוד שניים. שאלתי כל אחד מהם על העונש, שלדעתו מגיע לו. צפניה בתורו ענה: "אני – כלום", וצחק. בזכותו סלחתי לכולם. צפניה היה עירני מאוד, פיקח, עליז ואהוב מאוד על כל חבריו". צפניה גויס לצה"ל בראשית מאי 1968 והוצב לחיל הרגלים. הוא ביקש להתנדב לצנחנים, אך הוריו התנגדו שישרת ביחידה קרבית בשל פציעת אביו. משראו את רצונו, ויתרו על התנגדותם והתירו לו להצטרף לצנחנים. במסגרת שירותו עבר קורס מ"כ רובאי, קורס מ"כים חי"ר וקורס צניחה. את כל האימונים הקשים עבר בחיוך, ונהג לומר: "הכל חוויות". במסיבת הסיום של קורס המ"כים היה צפניה "מסמר" הערב, ושמו נזכר בכל המערכונים והפיליטונים שהוצגו. לאחר הקורס המשיך בהדרכה כמ"כ וכסמל, ואחר כך כרס"פ. הוא היה ידוע כמפקד נוקשה, אך ניחן בחוש צדק וברוח טובה. עברו עליו תקופות של שירות מבצעי בקווים, בעיקר במרדפים בבקעת הירדן. בעלון הפלוגה תיאר בחרוזים את הלחץ הכבד, שהיו נתונים בו בזמן השירות בבקעה: גישוש, מארבים, מרדפים ומסעי אלונקות. על הכל כתב בהומור ובחיבה. להוריו כמעט שלא סיפר על העובר עליו בצבא והדגיש תמיד את ביטחונו העצמי מול דאגתם. כאשר הגיעה עת שחרורו מהשירות הסדיר, נוצר עימות חריף בין שתי אהבותיו: חברתו לאה והצנחנים. בעידוד מפקדיו רצה להתנדב לשירות בצבא הקבע, ואילו לאה רצתה אותו לעצמה. לבסוף הכריע לטובת אשתו לעתיד. כאשר סיים את שירות החובה בראשית מאי 1971, נרשמו בתעודת השחרור שלו המלים הבאות: "חייל מסודר, מאורגן ועובד למופת. בעל כושר מנהיגות ושליטה בכל מצב קשה". לאחר השחרור החל צפניה להשלים את בחינות הבגרות, שחסרו לו כדי להגשים את חלומו: לימוד הנדסת אלקטרוניקה באוניברסיטה. הוא סיים בהצלחה את הבחינות והספיק ללמוד שנתיים במכללת "אוקספורד" בתל-אביב. בספטמבר 1971 נשא לאישה את חברתו לאה והזוג הצעיר החל להקים את ביתו בראשון לציון. לאחר נופלו נולד בנו צפניה-גלעד. במלחמת יום-הכיפורים שירת כנגד רובאי בחזית הדרום. בתחילת המלחמה מלאה פלוגתו משימות של סיור בעורף האויב. בליל הצליחה הייתה פלוגתו בין הראשונות שעברו את התעלה, ובמשך שלושה ימים ביצעה משימות של כיבוש מוצבים והגנה עליהם. ביום כ"ב בתשרי תשל"ד (18.10.1973), מוצאי שמחת תורה, הותקף המוצב על-ידי כוח קומנדו מצרי. צפניה היה הראשון שהגיע לעמדה והפעיל את המא"ג בקצב מסחרר. לאחר כרבע שעה נסוגו המצרים והשאירו אחריהם עשרות חללים. בקרב זה נפגע צפניה מכדור בראשו ונפל. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין של ראשון לציון. השאיר אחריו אישה, בן שנולד לאחר נפילתו, הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "צפניה היה מהחיילים המצטיינים במחלקתו. חסון היה, עליז ובעל מוראל גבוה. הוא התנדב לכל משימה קשה ועזר תמיד לרעיו". לזכרו הוציאה המשפחה לאור ספר ובו מדברי חברים על דמותו וכן קטעים ממכתביו.
