סויסה, משה

משה (מומי), בן שרה ושלמה, נולד ביום ט' בחשון תשי"ג (29.10.1952) בטבריה. הוא סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי-ממלכתי ד' ואחרי-כן התקבל לבית-הספר התיכון "הגליל" בטבריה, שם סיים שתי שנות לימוד. בתום לימודיו התקבל למוסך "אגד" בטבריה ועבד כמכונאי. עוד מילדותו אהב ספורט ונמשך בעיקר לענף הכדורגל. הוא שיחק ב"הפועל" טבריה, בקבוצת הנוער, היה שחקן מצטיין ונשקף לו עתיד מזהיר במסגרת קבוצת הבוגרים, לאחר שירותו בצבא. כמו-כן שיחק בכדורסל באגודת "אליצור" ובטניס שולחן. הוא היה גם חבר בתנועת "הצופים" ובתנועת צופי-הים, בשבט "כנרת", ותחביבו העיקרי היה דיג. הוא הצטיין ביחסו הלבבי לחבריו והיה מוכן תמיד לעזור לזולת. גם כאשר נדרש לוותר על זמנו ועל נוחיותו, מעולם לא היסס ולא ניסה להתחמק ממתן עזרה לכל דורש. לכן היה אהוב על חבריו בבית-הספר ובתנועה. משה גויס לצה"ל בתחילת פברואר 1971 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות נשלח לבית-הספר לשריון, עבר שם קורס והוסמך כשריונאי. הוא הוצב בחטיבת שריון בסיני ולאחר כחצי שנה נשלח שוב לבית-הספר לשריון, כדי להשתלם בקורס מפקדי-טנקים. בסיום הקורס היה בין החניכים המצטיינים ונתבקש להישאר בבית-הספר לשריון, כדי להדריך בקורסי מפקדי טנקים. לסירובו לשמש כמדריך נתן שני נימוקים: האחד – אין הוא רוצה לעזוב את יחידתו בדרום ואת חבריו; והשני – הוא רוצה לשרת בקווים הקדמיים ולא באזור מרכז הארץ. כך הוחזר מומי לחטיבתו בסיני כמפקד-טנק. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים היה באזור הקרבות והשתתף בלחימה מתחילתה. תוך כדי קרב נפגע הטנק שלו והוא עבר לטנק אחר. כך החליף מספר טנקים עד שהצטרף לצוות של טנק שלא היה שייך ליחידתו. יחד עם אנשי הצוות יצא להילחם באזור "החווה הסינית" וביום כ"ב בתשרי תשל"ד (18.10.1973) נפגע הטנק שלו והוא נהרג. לאחר כעשרה חודשים שנחשב כנעדר, נמצאה גופתו והוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בטבריה. השאיר אחריו הורים ושלוש אחיות. לאחר נופלו הוענקה לו דרגת סמל-ראשון. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "משה היה לוחם מעולה – – – היה מפקד מסור ודואג לחייליו, הגון וישר אתם. כולם אהבו אותו, רצו תמיד את קרבתו, משום היה צנוע ומשום שהחובה עמדה תמיד לנגד עיניו. כל משימה וכל תפקיד שהוטלו עליו, היו מבוצעים בדייקנות ובמסירות. היה חשוב לו לשרת עם חבריו בקו הראשון והיה חשוב לו להימצא בקרב יחידה נבחרת. כשהייתה לו אפשרות לעזוב את יחידתו ולשרת קרוב לביתו, הוא סרב באומרו 'אם אני, הוא ואתה לא נהיה פה, מי יהיה?' הנכם יכולים להתגאות בבן כמשה, בן שחונך לערכים נעלים, יושר, הגינות ומסירות; בן שאהבת המולדת הייתה לנגד עיניו והוא הקריב למענה ולמען עמו את היקר ביותר, את החיים. בנכם משה היה משכמו ומעלה בכל מעשיו. יהי זכרו ברוך". משפחתו הוציאה לאור חוברת לזכרו, שבה כלולים מדברי בני המשפחה וחברים על דמותו.