בן עליזה וציון. יהודה נולד ביום כ"ז באב תשנ"ו (12.8.1996) במושב בית עוזיאל. ילד רביעי במשפחה, אח של זהורית, שלמה, יוסף ואוריה-שמחה. יהוד'לה, כך כינו אותו בני משפחתו בחיבה, גדל במושב בית עוזיאל. השמחה ניכרה תדיר על פניו, וחיוכו רחב ותמים. יתרה מזאת, יהודה דאג לשמח את כולם, כדי שגם הסובבים אותו יחייכו. צנוע וביישן, חברותי מאוד, אחראי וחרוץ. ילד עדין ולו נשמה גדולה. בשנותיו בגן הילדים בילה שעות רבות בבית סבתו זוהרה. הוא אהב אותה מאוד והעריך את כל מה שהעניקה לו. שש שנים, עד שנולדה אחותו אוריה, היה יהודה הבן הצעיר במשפחה, קשור בעבותות אהבה להוריו ולאחיו. כבוגר גן הילדים במושב, "גן הוורדים", עלה לכיתה א' בבית הספר הדתי לבנים "שלהבת" בשעלבים. יהודה היה מעמודי התווך של הכיתה, ובכל הזדמנות הפגין את מידותיו הטובות – נתינה, אכפתיות והתגייסות למען הכלל. הוא עמד בראש המארגנים של פעילויות כמו ערבי כיתה ומפגשי חברים. מכיתה ז' עד כיתה י"ב למד בישיבה התיכונית בשעלבים. החל מכיתה י' הדריך בסניף "בני עקיבא" בעיר לוד. הוא נהנה להדריך, ואת חניכיו אהב אהבת נפש, עד כדי ויתור על חופשות בבית כדי לפגוש אותם. חבריו סיפרו שהיה מדריך נערץ, אהוב ואהוד. "בגלל שלא היו מדריכים בלוד, הם הגיעו מבחוץ, ואנחנו מלאי הערכה והערצה אליהם," סיפר הרב ישראל סמט, רב הגרעין התורני בלוד. "יש בשליחות הזאת, שבה מבלים מחוץ לבית המשפחה בשבתות, תרומה גדולה לקהילה. יהודה היה בחור עם חיוך, והחניכים שלו תיארו את האופטימיות שלו גם בזמנים קשים ובעתות משבר." יותם סקייסט, שהדריך אף הוא בסניף לוד, העיד: "נכנסתי להדרכה קצת אחריו ומיד נוצר קשר כי הוא הדריך את השבט מתחתיי. תמיד בילינו בשבתות ומאוד אהבנו את ההוויה החברתית. הוא היה מאוד חכם, מצחיק ומתחשב ובגלל זה כל החניכים מאוד אהבו אותו. הקשר האישי עם החניכים והחיוך היו סימני ההיכר שלו." בישיבת ההסדר "קרני שומרון" למד יהודה שיעור א' וב'. הוא התנדב בנופשון "שומרון" לילדים בעלי צרכים מיוחדים, ושוב ויתר על שבתות בבית לטובת פעילויות ההתנדבות. הרב יהושע הבר, המחנך בישיבת ההסדר "קרני שומרון", סיפר: "בלימוד בישיבה יהודה היה יושב, לומד ומשקיע גם כשהיה קשה. הוא היה 'נושא בעול עם חברו' ו'שם את הכתף מתחת לאלונקה'. מתאמץ בכל דבר לעזור לכולם מתוך ענווה ועם חיוך, ובלי שישימו לב לכך. … יהודה היה אדם מתקדם – במידות ובאופי. הוא היה עם שאיפות להתקדמות ולשיפור אישי מתמיד." יהודה היה מוקף חברים, ונהנה לטייל איתם ולבלות בצוותא. הוא הִרבה להציע עזרה לזולת והעניק לאחרים ברוחב לב. מעולם לא כעס, ואפילו אם היו סיבות מוצדקות לכעס, הוא קיבל את הכול באהבה ובחיוך. התחביב האהוב עליו ביותר היה לאפות חלות, עוגות ועוגיות טעימות ומושקעות. הוא נהנה ללוש בצק ולקרוץ עוגיות, כדי להמתיק את השבת למשפחתו וליקיריו. כולו נתינה וחסד, יהודה דאג להוריו וסייע בידם בכל מה שביקשו, התעניין בנעשה בבית בהיעדרו, וגישר על המרחק בשיחות טלפון תכופות. הוא עזר להוריו בעבודות הבית, וגילה נאמנות לאחיו ולאחיותיו, למשפחתו המורחבת ולחבריו. את אוריה נהג לפנק במאכלים טעימים, ובעצם כל מה שביקשה ממנו – קיבלה. יהודה הִרבה לדבר על הגיוס המתקרב ועל תכניותיו לשרת כחייל קרבי, כדי לתרום למדינה. הוא אף הכין את אביו מראש והודיע שאם יצטרכו מתנדב שיסגור שבת הוא הראשון שירים את היד. ב-21 במרס 2016 התגייס לצה"ל עם חבריו, במסגרת ישיבת ההסדר. יהודה התעתד לשרת כלוחם בחטיבת "גבעתי", והגיע לקציעות, בסיס האימונים של החטיבה (בא"ח) השוכן סמוך לגבול ישראל-מצרים. כשהגיע לבסיס שוחח עם אימו בטלפון. למחרת בבוקר הוא דיבר עם אביו, וגם לו אמר שהכול בסדר. ואולם, באותו היום, למחרת גיוסו, במהלך ריצה במסגרת בוחן כושר קרבי, התמוטט יהודה. ניסיונות ההחייאה על ידי הצוות הרפואי של הבסיס ורופאים מוסקים מיחידה 669 כשלו ומותו נקבע במקום. טוראי יהודה סויסה נפל בעת מילוי תפקידו ביום י"ג באדר ב' תשע"ו (22.3.2016) בן תשע-עשרה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים. הותיר הורים, שני אחים ושתי אחיות. יהודה הוא חלל צה"ל הראשון של המושב. מותו הכה את משפחתו בתדהמה; לקראת גיוסו התאמן יהודה בחדר כושר ועבד בחקלאות עם אביו. לא היה ידוע על בעיות בריאות כלשהן שסבל מהן. "יהודה, אתה השושן שנלקט מהגן, השושן שנלקט בטרם עת," ספדו לו הוריו. "השושן שרק התחיל לפרוח ונלקט בעודו בוסר. קשה לנו לכתוב עליך בלשון עבר, תמיד אתה איתנו בכל רגע ובכל מקום, מתגעגעים אליך בכל רגע ורגע. בכל יום שישי מחכים למאפים שלך לעוגות, לעוגיות, לחלות שקלעת ושאפית בכישרון ובידע רב. מחכים תמיד למסרונים שלך, שבהם ביקשת לקנות מצרכים לחלות ולעוגות לשבת. גם אם היית צריך לעשות שבת בישיבה, לא ויתרת, היית מגיע ביום חמישי כדי להכין מאפים לכבוד שבת ולכבוד המשפחה, ואז היית חוזר לישיבה. לפועלך הרב נחשפנו כשהיינו בישיבה, בכנס לפני הגיוס. … על ההתבטלות שלך בפני אחרים ועל הפחד והדאגה שלך לא לפגוע באחר. תמיד תרמת ונתת עד אין קץ … כל דבר עשית בנחישות ובעקשנות למען קידוש המטרה. זה בא לידי ביטוי בלחימה העיקשת שלך להתקבל לישיבת 'קרני שומרון' … לא ויתרת, עד שהשגת את המטרה. בישיבה בגרת והפכת לבוגר בכל המובנים, שקדת על לימוד התורה והגמרא ברצינות רבה. הצניעות הרבה אפיינה אותך, תמיד השפלת את מבטך. כל דבר שביקשנו נענית בחיוב. מעולם לא אמרת את המילה 'לא' או 'לא יכול'. גם בזמנים שלא היו נוחים לך עשית, ועשית זאת על הצד הטוב ביותר. חודשים לפני הגיוס התפללת שהישיבה תקבל הקצאה לקרבי כי זו הייתה שאיפתך: להתגייס לקרבי ולתרום למען מדינת ישראל. זה האופי שלך, לתרום ולתרום, ביקשת לעשות שירות משמעותי. כשנודע לך שמתגייסים ל'גבעתי' לא היה מאושר ממך. ביום הגיוס, לפני העלייה לאוטובוס, דמעות זלגו מעיניך. מעולם לא ראינו אותך בוכה, אלו היו דמעות של פרידה לעולם. … ראינו רק את תמונתך במדים, בזכות חבריך שצילמו אותך. כולך היית זוהר כי הגשמת את שאיפתך גם אם זה היה ליום אחד." אחותו הבכורה זהורית כתבה לזכרו: "כשהתגייסת … התלבטתי מה לקנות לך … בסופו של דבר קניתי ערכת קפה. סמכתי עליך שתמצא זמן לטייל גם בטירוף הזה של הצבא. אהבת כל כך לטייל וליהנות. … באת אליי בערב שלפני הגיוס … הצענו לך שתשב קצת אבל אתה אמרת, 'לא, אין לי זמן, כבר מאוחר, אני צריך לעלות לישון,' וזהו. כביכול הכול כרגיל. יצאת מהבית עם המבט מופנה כלפי מטה, המבט האופייני הזה שלך. וזו הייתה הפעם האחרונה שראינו אותך. … יהודה, לימדת אותי מהי נחישות ודבקות במטרה. את הכול עשית מתוך אמונה שלמה בדרכך ובאצילות שאין לתאר, אפילו הדרך שבה הלכת מהעולם הייתה אצילית כל כך; סיימת את הריצה, הספקת לקחת את הפתק שמראה בתוך כמה זמן סיימת אותה, נפלת על הברכיים ומסרת את נשמתך חזרה לבורא עולם, לא נתת לעצמך ליפול תוך כדי הריצה, היה חשוב לך לסיים אותה, כמו כל דבר אחר שהתחלת. החברים שהיו לידך בדקות האלה מעידים שהיית לחוץ, שהיה לך מבט חדור מטרה ואמרת להם 'אני חייב לסיים את זה, אני חייב להספיק.' ובאמת הספקת, הספקת לממש את הרצון העז שלך להיות חייל בצבא הגנה לישראל, אמנם רק לכמה שעות אבל זה לא משנה, את שלך עשית." אחיו שלומי נפרד מיהודה: "לא הספקנו לעכל שהתגייסת. אנחנו עוד חושבים שאתה בישיבה עמוק עמוק בתוך לימוד התורה – מה שעשית ביתר שאת וביתר עוז. אני זוכר שהייתי מתקשר ולא הייתי מצליח להשיג אותך בגלל שהפלאפון שלך נשאר מחוץ לבית המדרש. זה אחד מן הדברים הרבים שעשית ברצינות ובנחישות ללא פשרות וללא ויתור. … בלכתך השארת לכולם את חותמך – איך אדם צריך לנהוג בחייו. אמנם חייך היו קצרים, אבל בשנים האלה לימדת אותי מהי הצניעות שבה צריך לנהוג, מהי הענווה שבה צריך ללכת ועוד הרבה דברים … דע לך שאתה ממש חסר לנו, כולם מרגישים בחסרונך … הייתה בך את הנתינה האין-סופית, את העדינות לכל אחד שעד עכשיו אני לא מצליח להבין אותה, אתה פשוט ענק." אחיו יוסי כתב בדמעות ובכאב: "יצא לנו לדבר הרבה לפני הגיוס על מסלול ההסדר והצבא שבחרת לעשות ממנו שירות משמעותי, עם מאה אחוז נתינה למדינה-ארץ-עם, דברים שמגיל צעיר התחנכת עליהם, והנחלת את אותם הערכים לחניכים שלך. … רצית קודם לשמוע, להקשיב וללמוד מכולם בדרך הצנועה שלך כמו שנהגת תמיד. … אבא ואימא וכולנו אבלים, המומים, כואבים ומתקשים להאמין שיותר לא תדפוק בדלת ותיכנס לבית בצורה ביישנית כמו שהיית נוהג לעשות. … הגעגועים רק מתחזקים … אין זמן ביום, אחי, שבו אני לא חושב עליך ונזכר בך או שואל את עצמי איך יהודה היה עושה את זה? מנסה לקחת ממך לפחות דבר אחד מהדברים הרבים כל כך והחשובים שעשית במהלך חייך. 'יהודה אתה יודוך אחיך' – אז אני, אחיך, מודה לך על הזכות שנתת לי להיות בקרבתך וללמוד ממך רק דברים טובים. נוח בשלום על משכבך אחי הגיבור, מצדיע לך עם המון דמעות, אוהב, כואב, המום ומתגעגע." ספדה לו אחותו אוריה: "ארבעה חודשים עברו מאז הבשורה הנוראה. אין יום שאני לא חושבת עליך, אין יום שאני לא מתגעגעת אליך. … היית אח טוב כל כך, שתמיד דואג לי, שתמיד מתעניין בי, שתמיד עוזר לי במה שאני צריכה. … שמור עלינו מלמעלה, תתפלל עלינו שנצליח בכול." סבא יוסף, סבתא סוליקה והדודים שמעון, ליליאן וברוריה כתבו: "יהודה, נסיך שלנו! … יש בך סגולות שאין בכולם, ניחנת ביופי פנימי וחיצוני כאחד. בעבורנו אתה עילוי … עניו וצנוע, טוב לב, בעל ערכים ודרך ארץ, חיוך כובש וצחוק מתגלגל. דרשת מעצמך מצוינות, עזרת לכולם, גילית אנושיות, מקצועיות. מידותיך כה רבות שלא ניתן למנות. תמיד היית ותהא בעבורנו מקור גאווה ונחת." מפקד בא"ח "גבעתי", סגן-אלוף דוד כהן, כתב לזכרו: "מאז שהלכת למדתי להכיר את אישיותך המופלאה מסיפורי משפחתך ומחבריך הקרובים. עוד טרם נאמרה עליך המילה המספרת את מידותיך ומעלותיך, הבנתי באחת את שתיארוך, זאת ראיתי בעיניי במפגש עם משפחתך האצילה; משפחה עמוקת שורשים, הקשורים לתורה ולדרך ארץ של טוב לב וצניעות, אופטימיות ואהבת האדם. … כולם סיפרו על הטוב שבבחורים: מחד – מלא עוצמות וכישרונות ומפליא לעשות, בעל עוז ותושייה; ומאידך – איש צנוע ושקט, נעים הליכות. את אותם דברים בדיוק שמעתי מחבריך … שאמרו כי המשפט המתנוסס בבא"ח 'גבעתי' בראש חוצות 'העוז להוביל, הענווה ללמוד' – אין תמציתי ומדויק ממנו לתאר את אישיותך. … דאגו חבריך לומר לי בכל מפגש עימם כי חסרונך גדול מאוד והמרקם והחיבור ללא יהודה בלתי אפשרי; ראיתי על פניהם את האהבה והערכה האמיתית אליך. עומדת לנגד עיניי בזמן כתיבת מילים אלו תמונתך ביום הגיוס. אתה לבוש במדי הצבא ככהן הבא לשרת בקודש, פניך קורנות אור וטוב לב, לא ניכר בהן חשש או דאגה מאתגר הגיוס ליחידת חי"ר. הרואה אותה יבחין באופטימיות וברוגע – בשלמות. יהודה, חסרונך גדול, הכאב עמוק, הפסדנו אדם גדול שנועד לגדולות ולנצורות, שיכול להשפיע מטובו על אחרים עד אין קץ." מרדכי סויסה, חברו וקרוב משפחתו, נזכר במפגשים שלו עם יהודה: "אני מתגעגע לסיבובים שלנו במושב בשבת בערב, לשיחות שהיינו מדברים על הכול, זה חסר לי! יש הרבה דברים חדשים שרציתי לשתף אותך בהם, דברים שאני פשוט לא מסוגל לשתף בהם אנשים אחרים. איתך תמיד יכולתי לדבר על הכול, לשתף, להתייעץ. תמיד עשית את זה מאהבה ומרצון אמיתי לגרום לי להרגיש טוב ולהתקדם, ובאמת שהרגשתי הכי נוח איתך. … הרגשתי משוחרר וידעתי שלא תשפוט אותי. … תמיד היה לך אכפת ממני, היית שולח לי הודעות, שואל איך אני מרגיש ואיך הלך לי באיזשהו משהו שאני בעצמי לא ממש ייחסתי לו חשיבות. זה ממש לא מובן מאליו, היינו חברי אמת. … איפה אמצא עוד חבר נפש כמוך? … למדתי ממך המון … מידת החסד שלך, הנתינה, ובאמת שלא חיפשת הכרה. לא היה אכפת לך שלא ידעו." "הייתה בו קרינה כה עזה של החיים, של חיוניות, של חום ואהבה," ספד מאיר רביבו ממושב בית עוזיאל, "האור שלך יהודה ימשיך ויזרח עלינו גם אם הנר כבה. … אפשר ללמוד מדרך החיים שהתווה לנו יהודה, דרך חיים שמקדמת ערכים של אחדות, התנדבות, סובלנות, אחריות חברתית, שיח וערבות הדדית, עשייה משותפת, נתינה, רוח יהודית, רוח ישראלית. רוחו הגדולה של יהודה מפעמת יותר מתמיד. איך אוכל לשכוח את הבחור הצעיר יהודה עם הציציות המתנופפות ברוח, נער עם תבונה עמוקה בהרבה משנותיו. לא יהיה החיוך החם, הצניעות, הביישנות, הנחישות להצליח בכל מחיר ובנוסף, עדינות הנפש." משפחתו וחבריו הוציאו לאור את ספר הזיכרון "בנתיבותיו", ובו מופיעים בין היתר מכתבי פרידה מן האנשים הקרובים לו. ביישוב קרני שומרון, בו למד יהודה במסגרת ישיבת ההסדר, הוקמה פינה חמה לחיילים והיא נקראת "אחי יהודה".
