סוידאן, סמיח

בנם של סועד וכריים, נולד ב- 1.3.1971 בערב אל־עראמשה. אח למחמוד, אחמד, מחמד, סמיחה, סוהיל וסוהילה. סמיח היה הבן החמישי להוריו. הוא גדל והתחנך בחיק משפחתו הענפה בכפר הבדואי ערב אל־עראמשה שבגליל המערבי, בסמוך לגבול עם לבנון. בהיותו בן ארבע נפטרה אמו. למרות הקשיים הרבים הוא גדל בבית חם עם אביו ואחיו, אהב את בני משפחתו והיה קשור אליהם. סמיח למד בבית הספר היסודי בכפרו והמשיך בתיכון בכפר יאסיף, שם סיים י"ב כיתות בהצלחה. הוא היה תלמיד טוב שהגיע להישגים בכוחות עצמו, והתאפיין ברצון חזק, שאפתנות גדולה ודרישה מעצמו להצליח. לאחר תום לימודיו תכנן להתנדב לצה"ל, ועד גיוסו עבד כדי לחסוך ולעזור למשפחתו. הוא היה בחור נאה, אהב לבלות בחיק הטבע – לצוד, לדוג ולטייל ביערות – וליהנות מהאזנה לשיריו של הזמר העיראקי נאזם אל־גזאלי. ב- 25.3.1992 התגייס סמיח לצה"ל ושירת בגדוד 202 של חטיבת הצנחנים. הוא היה חייל רציני והתקדם בסולם הדרגות. לדברי אחיו אחמד, בכל שיחה ביניהם חזר ואמר לו סמיח: "אני עוד אהיה קצין". סמיח נהנה משירותו הצבאי ומהחברים שרכש בצבא. הוא אהב לעזור וכולם מסביבו העריכו ואהבו את הבחור החייכן והסובלני. רוב שירותו הצבאי של סמיח עבר עליו בלבנון. הוא אהב מאוד את נופי לבנון, וטען תמיד שאי אפשר לשכוח אותה. הוא צבר שם חוויות משמעותיות תוך כדי לחימה קשה, במארבים, בהתמודדות עם אובדן כמה מחבריו ליחידה ובפציעות שנפצע במהלך היתקלויות עם מחבלים. בכל פעם שב לשרת, המשיך לשאת בתפקיד הקשה שנטל על עצמו, דבק במשימה ומעולם לא נשבר. במהלך שירותו תמיד זִמזם את השיר "שתי אצבעות מצידון". ב- 22.1.1995 המתין סמיח לחייליו בצומת בית ליד, כדי להסיעם ליחידה. הוא היה אז בתפקיד רב סמל פלוגתי בצנחנים. לפתע נשמע פיצוץ עז, ואחריו פיצוץ נוסף. היה זה פיגוע התאבדות כפול. סמיח רץ לעזור לטפל בנפגעים וגילה לדאבונו שבין ההרוגים והפצועים נמצאים גם פקודיו. אירוע זה ליווה אותו כל חייו והוא המשיך לשמור על קשר עם הפצועים ועם המשפחות השכולות. סמיח סיים את המסלול הקרבי, כולל קורסים שונים, השתלב יפה בין חבריו, וכפי שקיווה נשלח לשמחתו הרבה לקורס קצינים. הוא סיים את הקורס בהצטיינות וב- 28.2.1996 עבר לשרת במשטרת ישראל במסגרת משמר הגבול. בשנת 1997 התחתן סמיח עם בחירת ליבו רוחייה והקים משפחה ובית בכפרו ערב אל־עראמשה. בשנת 1998 נולד בנם הבכור סלמאן ובשנת 2000 נולד עמראן. תוך כדי שירות במג"ב יצא סמיח לסיורים משותפים עם כוחות הביטחון הפלסטיניים ואף שירת תקופה קצרה במשרד הביטחון, אך חזר למג"ב. גם שם היה אהוב על כולם, חייכן כתמיד ומבריק בשכלו החריף. הוא היה חבר אמיתי, קצין אמיץ ומפקד אמין, ישר וסובלני. פקודיו קראו לו "אבא", העריצו אותו והוא היה מודל לחיקוי בקרב הלוחמים והקצינים כאחד. סמיח שירת בשטחים – שנתיים בקלקיליה ואחר כך ברמאללה. בכל פעם שעבר לתפקיד אחר לוּוָה המעבר בבקשות שיישאר. סמיח הקפיד לשמור על קשר עם חייליו, עמם חלק חוויות וזיכרונות משותפים, ונהג לבקרם. כששירת בפלוגת קלקיליה בדרגת מפקח הוענקה לו באפריל 1999 תעודת הצטיינות ממפקד מג"ב באזור יהודה ושומרון, תת־ניצב דני רונן, בה נכתב: "קצין אחראי, בעל מוסר עבודה גבוה, יוזם ומשמש דוגמה חיובית לשאר שוטרי היחידה. הודות ליוזמתו במשימות הביטחון השוטף הביא לאיתור דרושי שב"כ ותפיסת אמצעי לחימה בגזרה. על כל אלה ועוד – יישר כוח!" סמיח השתתף באירועי לחימה רבים והיה איש שטח מהטובים ביותר. באחד האירועים, במהלך חילופי יריות, נפצע קל מזכוכיות. כשהתאשפז התקשר לאחיו אחמד, סיפר לו מה קרה וביקש שלא יגלה את דבר פציעתו לבני המשפחה, כדי שלא להדאיג אותם. רק לפני שחרורו הביתה טלפן אליהם. כשעזב את רמאללה סיים סמיח קורס פיקודי מתקדם ומונה לתפקיד חדש – קמב"ץ בפלוגה כ"ה של משמר הגבול בחברון. הוא הספיק לשמש בתפקיד זה שבעה חודשים. העבודה בחברון הייתה קשה ומסוכנת. הפלוגה הייתה אחראית על אבטחת היישוב היהודי בחברון, על הדרך למערת המכפלה, כולל ליווי מתפללים, ועל אחזקת המחסומים. המעבר לגזרת חברון הדאיג מאוד את משפחתו. אשתו, אביו ובני משפחה אחרים ביקשו שיעזוב את חברון ולחצו עליו לעבור למקום בטוח יותר, קרוב לביתו. סמיח רצה להמשיך בדרך בה בחר ואותה ידע לבצע על הצד הטוב ביותר. זמן קצר לפני מותו בישר לאשתו שהוא עובר לקראת החורף לצפון, קרוב לבית, כדי לשרת בבסיס הדרכה בקורס מפקדי פלוגות. הוא הבטיח לה שבתקופה הקרובה יהיה נוכח יותר בבית ויפצה אותה ואת הילדים על חסרונו. למרות היעדרויותיו התכופות מהבית היה סמיח בן משפחה אוהב ונאמן. בכל חופשה ביקר את כל בני משפחתו ודאג להם מאוד. בבית בישל וטיפל בילדים. הוא היה אב לתפארת, אהוב ומסור לילדיו ובעל אוהב לאשתו. מחופשתו האחרונה חזר לבסיס ביום שישי, כמפקד תורן. הוא עבר דרך ירושלים, שם פגש חברים, ועשה את דרכו לחברון. סמיח הגיע לבסיס בשעות הערב, אכל ארוחת ערב עם חייליו, סיפר על ילדיו ועד כמה הוא מתגעגע אליהם. החיילים צחקו ושיתפו זה את זה בענייניהם. בשעה שבע יצא סמיח לסיור במערת המכפלה. כמפקד תורן הוא היה אחראי על הפעלת הפלוגה ועשה זאת בצורה מקצועית. באותו ערב שבת, 15.11.2002, התמקם מחבל מול "השער הדרומי", שער היציאה מקריית ארבע לחברון. שני מחבלים אחרים מיקמו את עצמם בקצה הקרוב לציר המתפללים בחברון, המשמש כחלק מהדרך מקריית ארבע למערת המכפלה. הפיגוע בציר המתפללים התרחש בתוך סמטה צרה. בשעה 18:55 החלו מחבלים לירות במקביל משני האזורים לעבר ארבעת חיילי חטיבת הנח"ל שסיירו שם בליווי ג'יפים של משמר הגבול. שני חיילים נפצעו והשניים האחרים השיבו אש. ג'יפ מג"ב נכנס כדי לחלץ את הפצועים ויצא החוצה מבלי שהצליח בכך. חברי כיתת הכוננות הזעיקו כוחות נוספים והחלו להשיב אש. רב פקד סמיח סוידאן שמע את היריות. הוא הגיע במהירות למקום האירוע בג'יפ, שם נודע לו על נפילתם של שני לוחמי חטיבת הנח"ל ועל פציעתם של חיילים נוספים. הוא נטל את הפיקוד ונכנס לסמטה שבה היו המחבלים. כאשר פתח את דלת הג'יפ כדי להכניס פנימה את הפצועים הוא נורה מן המארב, נפצע קשה וכעבור דקות אחדות מת מפצעיו. גם נהגו נהרג. לאחר נפילת סמיח נכנסו מג"ד וקַשָר לסמטה. הקשר נפצע בחילופי האש וכעבור מספר דקות מת מפצעיו. אלוף משנה דרור וינברג, מפקד החטיבה האזורית יהודה, שמע את היריות והגיע לאזור הפיגוע. הוא ארגן כוח של שלושה ג'יפים ונכנס לתוך הסמטה. כאשר ירד מהג'יפ ופסע לעבר הג'יפ הפגוע של רפ"ק סמיח סוידאן, נורה לעברו כדור והרגו. במקביל לקרב בסמטה התפתח קרב גם באזור "השער הדרומי". כעבור ארבע שעות של קרב עקוב מדם התבררו תוצאותיו: 12 הרוגים, מהם חמישה שוטרי מג"ב, ארבעה חיילי צה"ל ושלושה אנשי כיתת הכוננות של קריית ארבע. 14 איש נפצעו. שלושת המחבלים, מבצעי הפיגוע, נהרגו. כיום יש המכנים את המקום בשם "סמטת המוות" או "סמטת הגיבורים". ההרוגים הנוספים בקרב היו: אלוף משנה דרור וינברג, סגן דני כהן, סמל ראשון ישעיה דוידוב, סמל ראשון איגור דרוביצקי, סמל ראשון נתנאל מכלוף, סמל ראשון דוד מרכוס, סמל שני תומר נוב, סמל שני גדי רחמים והאזרחים יצחק בואניש, אלכס דוכן ואלכס צביטמן. נתנאל, תומר וגד היו חיילים בפלוגה של סמיח. השמועה על האירוע הגיעה לאוזני אנשי צבא בכפרו של סמיח ולמשפחתו, אך הם לא שיערו את גודל האסון. הם ניסו ליצור עמו קשר באמצעות הטלפון הנייד, ומשלא ענה הבינו שמשהו נורא קרה. רב פקד סמיח סוידאן נפל בקרב ב- 15.11.2002 בציר המתפללים בחברון. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין באדמית. בן 30 היה בנפלו. ארונו נישא על ידי קציני מג"ב ומאות השתתפו במסע ההלוויה. לאחר מותו קיבל סמיח את עיטור המופת של המשטרה. הניח אחריו רעיה, שני ילדים, אב שבור לב, וכן שישה אחים ואחיות שלעולם לא ישכחו את אחיהם האהוב ויראו את ילדיו כממשיכי דרכו ונושאי דמותו. סלמאן היה בן ארבע במות אביו ועמראן בן שלוש. רוחייה, אשתו של סמיח, הבטיחה שתנחיל להם את דמותו כדי שיזכרו את אביהם האהוב והטוב. לדבריה, היא יודעת עד כמה יהיה להם קשה להבין את העובדה שלעולם לא יקבלו בחזרה את אשר איבדו. אחמד אחיו של סמיח ספד לו: "סמיח נהרג אבל מורשתו נשארת. את השכל הישר, החוכמה והשקט העביר לבנו סלמאן. את העקשנות, הקטעים וההשתוללות העביר לבן הקטן עמראן. סמיח לימד את עמראן להצדיע והוא היה מצדיע לכל חבר של אביו שהיה מגיע לביתם… סמיח, הגעת לאן שהגעת, הכול בכוחות עצמך, ברצונך, בהתמדה ובסבלנות. אהבת את משפחתך, את האחים, וביקרת אצל כולם בחופשות. סמיח, לעולם לא נשכח אותך, תישאר בשר מבשרנו ודם מדמנו, נזכור אותך בכל יום שנראה בו את אשתך ואת שני בניך. אתה יכול להיות רגוע, נוּח בשלום על משכבך ואנחנו נמשיך את דרכך, נטפל בהם, וכפי שאמרתי – אתה תמיד תישאר איתנו". מפקד פלוגה כ"ה, רפ"ק דבור סודקי, ספד לו: "סמיח ניהל את הקרב כגיבור. הוא היה קצין מעולה שלא ידע פחד, קצין אמיץ שידע להוביל ולנווט אנשים רבים. הוא היווה דוגמה לחייליו שאהבו אותו מאוד. אותיות שמו, שהן ראשי תיבות של סקרן, מתלהב, יוזם וחכם, משקפות את דמותו בצורה מושלמת… בזמן כל כך קצר סחפת אחריך הרבה מאוד לוחמים". בן דודו של סמיח, סמיר סוידאן, ראש ועד ערב אל־עראמשה, אמר: "היישוב היה גאה בו, הוא הצטיין בכל מה שעשה. סמיח כונה 'הפרח של הכפר'". חבריו הרבים של סמיח תמכו במשפחה ברגעיה הקשים מכול, עודדוה ועזרו לה, ובכפרו נחנך גן ציבורי על שמו. לדברי בני המשפחה, סמיח נהרג למען השלום והאחווה בין העמים במולדתנו.