בן ח'דרה וקאסם. נולד ביום 28.3.1973 בכפר סלמה שבגליל העליון. בן ראשון מתוך שניים עשר. אח תאום זהה לעאמר ואח ליוסרא, הודא, נוהאד, ודאד, חיתאם, טראד, הודנא, ופאא', כבא ושרה. ילדותו של עומר עברה עליו בכפר סלמה, שם למד בבית הספר היסודי ובחטיבת הביניים "ואדי סלאמה". את לימודיו המשיך בבית הספר התיכון הצבאי "שמשון" שבמחנה "שמשון". עומר היה בחור צנוע ואהוב על הבריות שאהב לעזור לזולת. הוא היה ידוע בין חבריו וביישוב כנגן מקצועי בחליל, אמנות שלמד מאביו; היה מופיע בשמחות שהתקיימו בכפרי הסביבה ולא פסק לנגן עד יומו האחרון. בידי החברים נותרו הקלטות וידאו רבות המתעדות את עומר מנגן בחפלות, מנעים את זמנם של הקרואים ומוסיף לאווירה השמחה. עומר אף היה חבר ונגן בקבוצת דבקה ומחול אזורית שהרבתה להופיע באירועים תרבותיים וייצגה את ישראל בפסטיבלים בארץ ובחו"ל. כבן למשפחה ענפה משבט סואעד שרבים מבניה משרתים בזרועות הביטחון והמשטרה, הלך אף עומר בעקבותיהם, ובסוף חודש אוגוסט 1997 התנדב לצה"ל. עומר שירת בחיל הלוגיסטיקה כנהג בט"ש בגדוד הנדסה והמשיך את שירותו בצבא הקבע. הוא היה חייל טוב, אהוד על חבריו, אהב מאוד את שירותו הצבאי ואהב לסייע לכל דורש. עומר התחתן עם בחירת ליבו נופה והשניים הקימו את ביתם בכפר סלמה. בשנת 1995 נולד בנם הבכור קאסם, ובשנת 1997 נולד בנם מעתוק. הקשר בין הילדים ואביהם היה חם וקרוב. הם היו קשורים מאוד זה לזה והאהבה ביניהם שפעה. בחודש אוקטובר 2000 עלה עומר למוצב בהר דב שם שימש כנהג הגדוד למשימות ביטחון שוטף. בשבת, 7.10.2000, יצא סיור של צה"ל בג'יפ "סופת שטח" ובו שלושת החיילים – סמל-ראשון עדי אביטן – לוחם ומתפעל מאג, סמל-ראשון בני אברהם – מפקד הסיור, וסמל-ראשון עומר סואעד – נהג הג'יפ. בשעות הבוקר החל הצוות לסייר לאורך גדר המערכת בתחום הגזרה שעליה הופקד. בשעה 12:30 קיבל צוות הסיור קריאה מהחמ"ל להגיע לנקודה 590 (אזור חוות שבעא) ולבצע תצפית בשער בעקבות ידיעה על הפגנות של אנשי החיזבאללה. הצוות הגיע למקום האירוע בתוך מספר דקות. בשעה 12:37 הופעלו שני מטעני צד על הג'יפ; בה בעת נורתה אש ארטילרית על התצפיות הסמוכות "גלדיולה", "דליה" ו"אסטרה" ובכך נוטרלה התצפית של צה"ל על אזור חוות שבעא. בדיעבד, התברר שהתקפות ארטילריות אלו היו פעולות הסחה לצורך חטיפת החיילים. שלושת החיילים שנפגעו מהמטענים נלקחו בשבי והועברו לצד הלבנוני של הגבול. החוטפים, מחופשים לחיילי או"ם, נסעו בכלי רכב נושאי סמל UN על מנת לבצע את מעשה הפגיעה והחטיפה. מאז יום החטיפה לא הורשו ארגון "הצלב האדום" או כל גורם אחר לבקר את החטופים ולבדוק את מצבם. החיזבאללה דחה כל בקשה שהופנתה אליו והחבילות שנשלחו דרך קבע על ידי המשפחות נדחו ולא הגיעו ליעדן. במשך שלוש שנים וחצי לא נודע מה עלה בגורלם של עומר, בני ועדי, מהו מצבם, היכן נפגעו והיכן הם נמצאים. המשפחות יצאו למאבק עיקש בניסיון לחשוף כל פיסת מידע על אודותיהם. הן לא חסכו מאמצים, הפעילו קשרים ונסעו לכל מקום בעולם בתקווה לקבל אות וסימן חיים. בני המשפחות נפגשו עם שועי עולם, נשיאים, ראשי ממשלה ושגרירים במטרה ללחוץ להחזרתם של הבנים הביתה. ב-2 בנובמבר 2001 הכריז צה"ל על שלושת החיילים החטופים כחללים שמקום קבורתם לא נודע. הקביעה באה על סמך מידע מודיעיני ועדות ראייה. משפחתו של עומר לא קיבלה את ההחלטה, היות שלפי דת האסלאם, דרושים שני עדים שראו את הגופה או את מקום הקבר כדי לאמת את דבר המוות. חוסר הוודאות שבני המשפחה היו נתונים בו נמשך 1,210 יום. ב-29.1.2004, לאחר משא ומתן ארוך ומתיש, בוצעה עסקת חילופי שבויים. בתיווכו של ראש המודיעין הגרמני הוטסו לגרמניה האזרח החטוף אלחנן טננבאום וגופות שלושת החיילים. במקביל, שחררה ישראל 400 מחבלים פלסטינים והטיסה לגרמניה 36 בני לאומים אחרים, רובם לבנונים, ביניהם השיח' מוסטפא דיראני והשיח' עבד אל-כרים עובייד אשר הוחזקו עד אותה עת כקלפי מיקוח להחזרתו של הנווט השבוי רון ארד. בשעות הלילה המאוחרות של אותו יום אפסה כל תקווה במשפחת סואעד עת הוקרנו על מרקע הטלוויזיה תמונת שלושת ארונות המתים המועלים על המטוס בדרכם לארץ. לאחר בדיקות התברר בוודאות כי שלושת החיילים – עומר, בני ועדי, נהרגו ביום חטיפתם ב-7.10.2000. עומר היה בן עשרים ושבע וחצי במותו. עם נחיתת גופות החללים בארץ, התייחדו המשפחות עם יקיריהם. במחזה קורע לב קרא בנו של עומר: "הנה אבא שלי, אבא חזר, תראו – אבא שלי בא". באותו ערב נערך טקס ממלכתי בשדה התעופה במעמד המשפחות, נשיא המדינה, ראש הממשלה ושר הביטחון. למחרת, יום שישי, 30.1.2004, הובאו הבנים לקבורה. עומר נטמן בבית העלמין בכפרו סלמה בטקס צבאי. המון רב ליווה אותו בדרכו האחרונה. עומר השאיר אחריו רעיה, שני בנים, הורים ואחד עשר אחים ואחיות. במהלך האבל פקדו את אוהל האבלים הענק מבקרים רבים מכל קצות הארץ וביניהם משפחתם של עדי ובני אשר התאבלו על ילדיהם כבר בשנת 2001. בחודש נובמבר 2001, לאחר הכרזת צה"ל על שלושת החיילים החטופים כחללים שמקום קבורתם לא נודע, התקבל בבית המשפחה מכתב התנחומים של אלוף-משנה יובל בזק, מפקד היחידה שבה שירת עומר: "כואבים אנו אתכם את בשורת האיוב – הכרזתו של עומר כחלל אשר מקום קבורתו לא נודע. באחת נגדעו תקוותינו לראותו שוב בין שורותינו, לראותו בן אהוב להוריו ולאחיו, בעל ואבא אוהב לאשתו ולילדיו. עומר שימש כנהג 'סופת שטח' בחטיבה ומילא את תפקידו באחריות ובמסירות רבה. עומר לא היסס להתנדב לפעילויות מבצעיות, הן במהלך היום והן בשעות הקטנות של הלילה, וביצע אותן על הצד הטוב ביותר, באופן הראוי לציון, לחיקוי ולהוקרה. עומר נמנה עם חוד החנית של הלוחמים המגינים בגופם על גבולה של מדינת ישראל. עומר בלט באישיותו הטובה, באנושיות שגילה כלפי הסובבים אותו וברעות האמיתית שרקם עם חבריו. אנו נפרדים מעומר בלב כואב ובבכי מר. דרך נפילתו היא דרכם של גיבורים, אשר בזכותם מתקיימת מדינתנו. בשמי ובשם מפקדי היחידה וחייליה, אני מחזק אתכם ומביע את השתתפותי באבלכם. ננצור את זכרו של עומר לעד. יהי זכרו ברוך".
