סדן, אהוד

אהוד, בן כרמלה ודוד, נולד ביום י"ד בתמוז תשי"ב (7.7.1952) ברביבים, ליד באר-שבע. לאחר שסיים חמש שנות לימוד בבית-הספר האזורי "מבועים" עקרה משפחתו לאשקלון ושם סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי "יחזקאל". אחרי-כן המשיך ללמוד בבית-הספר באשקלון ובסיום כיתה ט' נכנס כחניך לפנימייה הצבאית שליד בית-הספר הריאלי בחיפה. בתום שתי שנות לימוד חזר לבית הוריו באשקלון וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון על-שם תגר, במגמה הריאלית. הוא היה תלמיד מצוין ועשה חיל בלימודים. כמו-כן היה ספורטאי טוב והתעניין בענפי ספורט שונים, כגון כדורגל, כדורסל וריצות למרחקים בינוניים וארוכים. אך את רוב זמנו הקדיש למשחק הטניס ואף היה חבר באגודת "שמשון" באשקלון ובאיגוד הטניס הישראלי, והשתתף בתחרויות ובאליפויות ארציות לטניס. אהוד גויס לצה"ל בתחילת אוקטובר 1970 והוצב לחיל האוויר. לאחר שעמד בהצלחה במבדקים שונים נשלח לבית-הספר לטיס. כדרכו תמיד ידע אודי לעשות מאמץ כדרוש כדי להצליח בלימודים, ואמנם בזכות תפיסה טובה והתעניינות כנה בכל אשר לימדוהו, התבלט כבר מתחילת הקורס כחניך מצוין והיה הראשון בקורס, שיצא לטיסת סולו וביצע אותה כהלכה. כאשר גמר שלב מסוים בקורס, אמר עליו מפקד הטייסת: "אני מפקד כאן במשך שישה קורסים וטייס כזה עוד לא היה לי". גם בזמן הלימודים בקורס לא הזניח את הטניס והיה מרבה לשחק. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים ראה בלוח השיבוצים, שהוא משובץ לגיחה מבצעית. הוא שמח על האמון שנותנים בו מפקדיו וידע להעריך את העובדה שסומכים עליו. ביום י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973), שלוש שנים מיום גיוסו יצא סגן-משנה אודי לגיחתו המבצעית הראשונה מעל שטח האויב. במהלך תקיפת טנקים של האויב בגזרת קנטרה הופל מטוסו ואבדו עקבותיו. זמן רב היה בחזקת חלל שמקום קבורתו לא נודע, ולאחר חודשים נמצאה גופתו והוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין באשקלון. השאיר אחריו הורים ואחות. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד הטייסת של אודי: -" – – התלהבותו לטיס סחפה, ויחד עם מרצו, כושרו ורצונו, תרמה לכך שהתמיד בהעלאת רמתו. הועדנוהו לטיסה במטוסי יירוט עוד בטרם תמה תקופת ההדרכה. סבורני שזאת הייתה משאת נפשו. בתדריכים ובהכנות למלחמת יום-הכיפורים התרשמתי, בזמן הקצר שעמד לרשותי, מבגרותו, רצינותו ונכונותו. הנני בטוח כי עשוי היה להיות אחד המעולים שבלוחמינו, אלמלא נפגע בגיחתו הקרבית הראשונה. מוזר וקשה לדבר בו בלשון העבר. דמותו המופיעה תדיר לעיני, חיוכו המקסים, מבטו הנוקב והשובבי, מקשים על כך עוד יותר. אין ניחומים על אובדן בן. עם זאת חשובה ההכרה כי נשאר עמנו, כי חלק מאופיו, מתכונותיו, מהדברים בהם האמין ולמענם נלחם, נספגו בנו, לא ימושו וישפיעו על חינוכם של לוחמינו".