בן ליאורה וויקטור צבי. גיא נולד ביום כ"ה בסיוון תשמ"ט (28.6.1989) בבית החולים "מאיר" בכפר סבא. ילד שני במשפחה, אח של ליטל ואורי. גיא גדל והתחנך בהרצליה. הוא למד בבית הספר היסודי "א.ד. גורדון לאמנויות", המשיך לחטיבת ביניים "זאב" וסיים שתים-עשרה שנות לימוד בתיכון "הראשונים". בכל מקום בלט כתלמיד טוב, אהוב על מוריו ועל חבריו. הוא היה נער מופנם ושקט, אבל גם מי שתמיד עומד על שלו בעקשנות. לגיא היו ארבעה תחביבים בולטים: לנגן על גיטרה (הוא לימד את עצמו), לראות כדורסל מהליגה האמריקאית, לשחק כדורסל בספורטק בהרצליה ולעסוק בגלישת גלים. כבר בגיל שש-עשרה החליט גיא ששירותו הצבאי יהיה ביחידה מובחרת, שום אפשרות אחרת לא באה בחשבון. לצורך כך הוא התחיל להתאמן ולשפר את כושרו הגופני. כשהוא שמע שניתן להירשם לתכנית הכנה לגיוס "צור" מטעם העירייה גיא לא חשב פעמיים ונרשם למחזור הקרוב. "ראינו מול עינינו איך ילד הופך לגבר צעיר ושרירי", סיפרו הוריו. בהיותו בתיכון, עם התקדמות צווי הגיוס, גיא זומן למבדקים לטייס, בהם הצליח לסיים את הגיבוש אבל לא הצליח להמשיך הלאה. אחר כך הוא הלך לגיבוש של שייטת 13, משם הוא חזר עם קרסול נקוע וברכיים נפוחות. לבסוף הוא הגיע למכון וינגייט ל"יום סיירות". שם, אחרי יום מפרך, הודיעו לו שהתקבל לסיירת גולני. זה היה אחד הימים המאושרים בחייו, כדברי הוריו, אם לא הכי מאושר. בתום לימודיו גיא התגייס לגולני והתנדב לסיירת. הוא סיים טירונות והחל את המסלול הקשה של הסיירת. בהמשך עשה קורס פלחה"ן ורישיון נהיגה על כלי רכב מבצעיים. "כאשר היה מגיע לחופשות מהמסלול", סיפרו הוריו של גיא, "ראינו ילד/חייל תשוש, צרוב מהשמש, משלים שעות שינה עד כדי הפיכת סדר הים והלילה, אבל מאושר וגאה". באחת החופשות ראו ההורים את גיא בקושי הולך וצולע, אך הוא לא סיפר כלום. בהזדמנות אחרת ראו שהברכיים וכפות הרגליים שלו מנופחות ומדממות, אך גיא לא היה מוכן לשמוע לעצתם שיבקש ימי מנוחה. כעבור כמה ימים ביקר אצלם אור, מפקד של גיא, ולשאלת ההורים סיפר שאינו יודע דבר על הפציעות כי גיא מעולם לא התלונן, וההורים הניחו שזה כי חשש שירחיקו אותו מהצוות. "אור הבטיח שיאפשר לגיא כמה ימי מנוחה, כמובן בלי לומר לו שאנחנו אמרנו או ביקשנו", סיפרו ההורים, "ובחופשה הבאה של גיא הוא סיפר שאור פנה לצוות, אמר שצריך מישהו למספר ימים לתפקיד משרדי וגיא נבחר. זאת הייתה הפעם היחידה שאנחנו יודעים שגיא קיבל פסק זמן מהאימונים. אין לנו שום ספק שאם הוא היה יודע על הפנייה שלנו ושאור לא פנה אליו במקרה, הוא בשום אופן לא היה מסכים להפסיד אימונים ולא להיות עם הצוות שלו". דברים אלה מאשרים גם חבריו לצוות של גיא: "במסלול אתה תמיד הובלת את הצוות, בכל התרגילים. היית כל כך חכם ומוכשר, שכשהיה צריך לבחור מי יהיה נווט החוד של הצוות היה ברור שזה יהיה אתה. מעבר לזה שהיית חכם ומוכשר היה לך מבט מרגיע, ותמיד גרמת לזה שתהיה אווירה טובה בצוות. הנוכחות שלך הייתה מרגיעה ונעימה … אתה אחד שלא מוותר, שעושה הכול על הצד הטוב ביותר. תמיד כשאנחנו יושבים ומדברים במפגשי צוות יוצא שאנחנו מסתלבטים קצת אחד על השני … כשמגיעים אליך כולם אומרים שזה בלתי נתפס שבמשך שנה וארבעה חודשים לא פספסת יום אחד במסלול, לא פספסת אפילו מד"ס אחד, תמיד היית שם, תמיד הגעת בזמן ותמיד היית מצוין … גם כשנתקעת מסלול שלם עם ארון צל"ם לא התלוננת. כשכולם הלכו להתקלח בסוף היום אתה הלכת לבדוק שלא חסר שום דבר, למרות שזה היה על חשבון הזמן הפנוי שלך שממילא לא היה רב". הוסיף חבר לצוות של גיא: "בכל המפגשים ובכל השיחות איתך תמיד בלטה לי תכונה מיוחדת שלך, ההסתכלות שלך על המציאות. לא היית מושפע מכל מיני זרמים ודיבורים של אנשים, הייתה הרגשה שאתה מסתכל על הכול קצת מהצד, מלמעלה. היית יכול לתת פתרונות לסיטואציות ברגע, בצורה הכי טבעית וחלקה, מה שלנו בתור קבוצה שמושפעת מדברים נוספים היה קשה לראות. אני חושב שהיית שייך לקומץ לא גדול של אנשים שהאמת הפנימית שלהם מספיק חזקה, שיורדת ממש למעשים בלי השפעות מדברים חיצוניים, לטוב ולרע … לא היית מדבר הרבה, אבל כשהיית מדבר היית אומר דברים עם טעם. תמיד היה מחכים לשמוע מה יש לך לומר ומה נכון לעשות". גיא שירת בתפקיד קלע חוד ונווט, והצטיין בתפקידיו. סיפר אביו: "גיא לא שיתף אותנו בשום אירוע מהשירות. זה היה גיא. לא רצה להקשות. לא רצה להרגיש שהוא נטל. לא רצה שנדע עם איזה קשיים הוא מתמודד. היה רק מקרה אחד שהצלחתי לרכך אותו. אין לי מושג איך. שאלתי אותו, כמו תמיד כשהיה מגיע לחופשה, מה נשמע, איך הולך? איך הוא מסתדר עם הקשיים והפעילויות? הוא התרכך וסיפר מאוד בקצרה. ממש בכותרות, שהוא השתתף במעצר מבוקשים בשטחים ובמארב על גבול עזה. מתוך סקרנות שאלתי אותו אם המארב עבר בשקט. לא ציפיתי לתשובה. להפתעתי הוא פירט ואמר שאחרי ששכבו כל הלילה כמעט ללא תזוזה, לפנות בוקר זוהו דמויות מתקרבות לגדר. הם קיבלו אישור וירו לעברן. הדמויות ברחו בלי לזהות פגיעות. זה הדבר היחיד והאחרון שגיא שיתף מהשירות המבצעי שלו". בשנת השירות האחרונה של גיא התחילו להופיע אצלו סימנים בהתנהגות שלא נראו קודם, סיפרו הוריו: הוא היה יותר מכונס בעצמו, לא הגיע לאירועים משפחתיים, לא הצטרף למסיבות, ארוחות משפחתיות וחגים. הוא הפגין אדישות כלפי דברים שקודם היה מתעקש עליהם ולא מסכים להתפשר בשום אופן. יום אחד הוא סיפר לאימו שהוא עזב את הצוות ועבר לתפקיד במפקדה. כחלק מהמעבר גיא היה צריך לעבור למגורים במפקדה, דבר שיצר ריחוק והפרדה בינו לחבריו לצוות שאהב מאוד. גיא סיים שירות חובה מלא והשתחרר מצה"ל. הוא התלבט אם ללמוד או אולי לעבוד, וכעבור זמן קצר למד וסיים בהצלחה קורס אילוף כלבים במכון ווינגייט. אחרי הלימודים ניסה למצוא עבודה בתחום, אך ללא הצלחה. לא היה לגיא עניין בהמשך לימודים בשלב הזה, אז הוא התחיל לעבוד בשליחויות בסניף "פיצה דומינוס" ברמת השרון. הוא הפסיק לעבוד לאחר שנפגע בתאונה עם הקטנוע באחת השליחויות. "גיא לא התקשר להודיע לנו על התאונה", סיפר אביו, "כי 'לא רצה להדאיג וזה לא חשוב והכול בסדר'. רק אחרי שהתקשרתי לחפש אותו כי הוא לא הגיע הביתה בשעה שאמר הוא חזר אלי באחת-עשרה בלילה וסיפר שהוא במיון בבית חולים מאיר, עבר בדיקות וצילומים ושאל אם אני יכול לבוא לקחת אותו הביתה, כי החבר שעשה איתו שליחויות ולקח אותו למיון היה צריך ללכת. בבית החולים מצאתי את גיא חבוש ברגלו, כיוון שהקטנוע נפל עליה. היה ברור שהוא סובל מכאבים וקשה לו ללכת. לקחתי אותו לרכב על כיסא גלגלים. הוא לא התלונן, לא רצה לקבל שום עזרה שהצעתי. הכול הסתיים ב'הכול בסדר אל תדאג'". לאחר התאונה עברו מספר חודשים שבהם גיא לא עבד, עד שהחל לעבוד ב"ר.נ.ר בומרנג שליחויות" ברעננה. כל אותה תקופה הוא המשיך לתכנן את עתידו ואף שיתף את חבריו בהתלבטות בנוגע ללימודים או לפתיחת עסק. בשל הפגיעות ברגליים שסחב מהשירות הצבאי נאלץ גיא לוותר על אחד מתחביביו המרכזיים, משחק הכדורסל, מה שתרם למצב רוחו הכללי הירוד. בחודש יוני 2014 התגבר ירי רקטות מרצועת עזה לישראל, ובעקבות כך יצאה ישראל למבצע "צוק איתן" נגד החמאס באזור עזה. המבצע החל ב-8.7.2014 בהפצצות מהאוויר, וכעבור תשעה ימים החלה כניסה קרקעית של יחידות צבא לרצועת עזה לטפל במוקדי הירי ובמנהרות הטרור, משימות שבוצעו עד תום המבצע בסוף חודש אוגוסט. ביום חמישי 31.7.2014 גיא קיבל בקריאה טלפונית צו שמונה. הוא לא סיפר על כך לאימו ולאחותו כדי שלא ידאגו, רק מאביו ביקש שייקח אותו לתחנת האוטובוס ביום ראשון. לחבריו לצוות, ששאלו בטלפון ובפייסבוק אם הוא מגיע, ענה: "אם צה"ל קורא לי, אני בא". בשבת גיא התארגן והכין את תיקו, ובבוקר יום ראשון הגיע עם אביו לתחנת האוטובוס ויצא לבסיס. סמל ראשון גיא נפל בעת מילוי תפקידו ביום ז' באב תשע"ד (3.8.2014), בעת שהיה בשירות מילואים. גיא היה בן עשרים וחמש בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהרצליה. הותיר הורים, אחות ואח. על מצבתו של גיא כתבו בני משפחתו מילים מהשיר SNOW של "רד הוט צ'ילי פפרס": The more I see the less I know. The more I like to let it go…באזכרת שלושים לגיא ספדו חבריו לצוות: "חשבנו עליך המון בתקופה הזו במילואים, כל סיור כל תרגיל וכל משימה שעשינו היית שם איתנו. תמיד היה מי שיגיד שזה לא נתפס שאתה לא איתנו וכמה שאתה חסר. החוסר הזה שלך בשבצ"ק תמיד יהיה, אבל אנחנו מוצאים נחמה בזה שכל החוויות המטורפות שעברנו ביחד נשארות איתנו תמיד. הרוח שלך והאישיות שלך תמיד ילכו איתנו … תשמור עלינו שם מלמעלה, כמו שעשית כאן למטה".
