סגלוביץ, משה

בן שרה ואפרים-הלוי, נולד בשנת 1896 בעיירה סקידל בפלך גרודנו בפולין, להורים שנמלטו מאימי פרעות ה"סופות בנגב" שהתחוללו בדרום רוסיה בשנים 1881-1882. משה, שלא מצא את מקומו בתוך המולת בתי החרושת לטקסטיל שמילאו את העיר והפכוה למרכז תעשייתי מהגדולים בעולם, התקרב לתנועה הציונית ובשנת 1912 עלה לארץ-ישראל. תחילה השתקע ביהודה ועבד בעבודות חקלאיות שונות הקשורות בעיקר למטעים. מדי פעם שינה את מקום מגוריו בהתאם למקום בו מצא עבודה אולם משנשמעה בקרב צעירי היישוב הקריאה "הגלילה" החליט אף הוא לעבור למושבות הגליל. הוא הצטרף ל"קבוצת הרועים" שבדומה לאגודת "השומר" ראתה את ייעודה בהכשירת צעירים עברים לתנאי הארץ ולמלא ייעוד לאומי בעבודה ובשמירה. משה רעה את עדרי האיכרים בבית גן (הסמוכה ליבנאל), כנרת ומצפה. תקופה מסויימת אף ליווה עגלות וסוסים של האיכרים שהוחרמו על-ידי הצבא התורכי לצרכיו השונים. בבית גן מצא טיפוסים כלבבו ושותפים לרעיונותיו. במהלך מלחמת העולם הראשונה, כאשר המצביא התורכי גמאל פאשה תכנן לתקוף את תעלת סואץ, גויס משה לטבור אל-עמליה (גדודי עבודה). החיים במסגרת הצבא לא היו לרוחו ובהזדמנות הראשונה ערק מהצבא. הוא הגיע למרחביה ונתקבל שם כשומר-רוכב. כעדות חבריו היה צנוע בהליכותיו, דיבורו פשוט ומילא את כל המוטל עליו במסירות ובאומץ-לב. ערביי הסביבה, שעד לבואו של משה עשו בשדות מרחביה כבתוך שלהם, כעסו עליו מאד על אשר קיבל עליו את שמירת השדות והחליטו לטמון לו פח. אור ליום י' בתמוז תרע"ח (20.6.1918), כאשר שמר, עם שומר נוסף, על שדות הפלחה של מרחביה שמעו השניים רעש של כנופיה ערבית. על שאלתו "מן הדא?" ("מי זה") נענה במטר יריות. סוסתו של משה נהרגה אך הוא קם על רגליו והסתער עם חברו על התוקפים. כדור שפגע בפניו הכריעו ארצה. משה הובא לקבורה בבית-הקברות במרחביה. לאחר שנים, כאשר הוקם בכפר גלעדי בית-קברות מיוחד לאנשי "השומר" – ו"קבוצת הרועים" היתה חלק מ"השומר" – הובאו עצמותיו למנוחת-עולמים בבית-קברות זה. השאיר אחריו הורים, שלושה אחים וארבע אחיות.