בתם של אספיר (אסתר), רופאה במקצועה, ויוסף, מוזיקאי. אינה נולדה ברוסיה, ברית המועצות לשעבר, ביום י' באב תשמ"ט (11.8.1989), אחות צעירה לליליה. "אני זוכרת את היום שבו נולדת," כתבה אחותה, "חזרתי מהגן ובישרו לי שמחכה לי הפתעה בחדר. כשנכנסתי לחדר מצאתי בובה קטנה בלול. חיכיתי בקוצר רוח שתפקחי את עינייך וסוף-סוף תתעוררי כדי שאוכל לשחק איתך. … ביום קיצי אחד נכנסת לתוך חיי. מלאך קטן ללא כנפיים, עם לב זהב ונשמה טהורה." באפריל 1991, כשהייתה אינה כבת שנה וחצי, עלתה המשפחה לישראל. במשך שנתיים התגוררו בקיבוץ עלומים, כחלק מתכנית "בית ראשון במולדת". הציפיות של ההורים היו גבוהות, קשיי הקליטה גדולים, והאכזבה – בהתאם. אסתר ויוסף החליטו לנסות את מזלם בקנדה, והמשפחה ארזה מזוודות. ההורים מצאו עבודה בטורונטו, ואינה ואחותה התאקלמו בסביבה החדשה. אמן נהגה להלבישן בבגדים דומים, האחת בוורוד והאחרת בסגול. "תמיד חשבו שאנחנו תאומות," סיפרה ליליה, "היינו בלתי נפרדות. עושות הכול ביחד. בחורף הקנדי היינו בונות מלאכי שלג … רוקדות ביחד בלהקה, מנגנות בפסנתר, שיעורים בציור, לימודי צרפתית ואפילו לקחנו כמה שיעורי פיתוח קול ביחד." ב-1996, בחלוף שלוש שנים, בהיעדר אשרת שהייה בקנדה, נאלצו לעזוב. עם חזרתם לארץ התיישבו בצפת. ההורים השתלבו בעבודה, אם כי לא במקצועותיהם, ואינה נכנסה לבית הספר היסודי "ממלכתי ג'". כושר ההסתגלות של אינה היה יוצא דופן. יפה, מורתה בכיתה ג', נזכרת: "באתי לעזור לך לקרוא ולדבר עברית. נתקלתי בילדה בת תשע, עשר. נבונה, חכמה, בעלת רצון לדעת ולהצליח. תלמידה טובה, חרוצה, שקדנית, חייכנית … עד מהרה השתלבת עם החברה בכיתה וידעת להתגבר על כל המכשולים שעמדו בפנייך." ומחזקת את דבריה המורה נחמה בורשטיין: "בתוך חודש לא ניתן היה להבחין שזה עתה הגיעה כעולה חדשה. רכשה מיד את העברית … הפכה לדמות מרכזית בכיתה. ילדה כישרונית, נעימת הליכות, מכבדת, וכמובן תמיד מושיטה יד לעזרה." רבות משעות אחר הצהריים עברו על אינה בבילוי עם יעל קרוצ'רו, חברתה לכיתה: "אוכלות צהריים, מכינות שיעורי בית, משחקות ונפרדות בערב עד ליום המחרת," סיפרה יעל בספר שיצא לזכרה של אינה. כה צמודות היו השתיים זו לזו, עד כי מי שלא הכיר אותן חשב שהן אחיות. אפילו קולותיהן היו דומים. ההורים של יעל נקשרו לאינה וראו בה בת. יעל, מצידה, נקשרה לליליה ולאסתר. "יכולנו לספר זו לזו הכול מהכול," כתבה יעל, "ותמיד למצוא אוזן קשבת ומילה טובה…" עם חברתה ליהי פרג'ון אהבה אינה לשיר ולצחוק. קולותיהן השתלבו יפה זה בזה, וכשהיו צועדות ברגל מביתה של האחת לזה של רעותה, היו פוצחות בדואטים. "את היית בן אדם מלא טוב," כתבה ליהי, "אופטימי. היו לך קשיים אבל את מעולם לא אמרת כלום, לא ניצלת, לא התבכיינת. הסתפקת ונהנית ממה שהיה לך, ואם רצית משהו נלחמת עליו למרות כל המכשולים בדרך." חברה נוספת שהכירה אינה בבית הספר הייתה מור (מוריה) אדרי, ובתקופת חטיבת הביניים, לאחר שעברו לגור בשכנות, התהדק הקשר והשתיים לא נפרדו עוד. "היינו נפגשות כל יום," ספדה לה מור, "גם בלילות היינו ישנות יחד. ופעם בחודש, לפחות, עורכות 'ערב בנות', שבו היינו חולקות פיצה משפחתית … למבחנים היינו 'לומדות' יחד – יותר נכון מדברות, ומדברות ומדברות, ובאמצע עושות הפסקת שוקולד…" שש שנים חלפו מיום שעלתה המשפחה לארץ, אך יוסף, האב, לא מצא את מקומו. הוא נסע עם הבנות לגרמניה כדי לבקר את משפחתו, ופעל משם בניסיון לקבל אזרחות קנדית. הביקור בגרמניה התארך, ובמשך שנה ושמונה חודשים, למדה אינה בבית ספר למהגרים בעיר ניורנברג. עם שובם ארצה נכנסה לכיתה ד'. ככל שהתבגרה אינה, התפתחה מעורבותה במתרחש סביבה. היא הייתה לעמוד התווך של הכיתה, מעורה ומקפידה לא להחמיץ שום פעילות – "כאילו רצתה לבלוע את העולם." כתבה אורנה קובי, רכזת השכבה בחטיבת הביניים על שם רבין: "כישרונית, שופעת חן ורוחב לב. אור עיניה ונועם הליכותיה זכורים לי כחלק משמעותי בהווייתה. כסמל החופש והאופטימיות הייתה מרקדת ולוקחת חלק בכל פעילות וטקס." הייתה לאינה משיכה מיוחדת לתחום הריקוד. בילדותה למדה בלט, ובגיל ההתבגרות השתתפה בחוג ריקודי ג'אז. בעבודת השורשים שהכינה, העידה על עצמה: "תמיד רציתי להיות רקדנית מפורסמת שתעמוד על השטיח האדום." ההורים המשיכו לטפל בהליכי ההגירה לקנדה, עד שבשנת 2005, עזב יוסף את ישראל. המשפחה ליוותה אותו לקנדה, אך אינה סירבה להישאר שם. היא הייתה קשורה קשר אמיץ לחברותיה, וכמהה להמשיך בפעילותה החברתית המשפיעה. כיוון שהסתדרה נפלא עם ילדים, רצתה להדריך, ועברה בצפת קורס מד"צים (מדריכים צעירים) בתנועת הנוער המקומית "פסגות". בהמשך עברה לתנועת "הנוער העובד והלומד", והקימה יחד עם חברותיה את קן התנועה בעיר. במסגרת התנועה הרבתה אינה לצאת לטיולים ולכנסים, והרחיבה את מעגל החברים. סיפרה רלי סבג, חברתה: "תמיד היית במוקד הטיול, כזו שלא ניתן לנוח בנוכחותה, עד שקולה מצריד משירי התנועה שלה היית כה מסורה … גרמת לכל כך הרבה אנשים, בכללם אני, לראות את העולם בצורה שונה, מפוקחת יותר, ולרצות להיות אנשים טובים יותר. … קטנה בגוף וצעירה בגיל, אך ליבך היה גדול לאין שיעור." בכיתה י"א חשה אינה שאינה מזדהה עוד עם ערכי התנועה, עברה לתנועת "אחריי", והשתלבה באימוני הכושר. בבית הספר השתתפה בתכנית החינוכית הייחודית "שגרירים צעירים". היא גם התנדבה, מדי שנה בשנה, לסייע בארגון טקס האזכרה של סמל ברוך בן שמעון, אחיה של מורתה האהובה נחמה, שנפל בקרב עם מחבלים. בפן הלימודי, הפגינה אינה רצינות, שקדנות וחתירה לשלמות. היא למדה בכיתת מופ"ת (מתמטיקה, פיזיקה ותרבות קהילתית), התמודדה היטב עם המשימות הלימודיות וציוניה היו תמיד טובים. מסע חייה של אינה ידע טלטלות רבות, אולם לזכותה עמדו איתנות נפשית ויכולת הכלה מעוררת השתאות. "תמיד, עוד בתור ילדות קטנות, היינו מדברות על זה שהיא תהיה אימא מדהימה," כתבה יעל. "תמיד אמרתי לך שאת ממש יכולה להוציא ספר על החיים שלך." והאם, אסתר, כתבה: "באופייה הייתה אינה מאוד שמחה ואופטימית, מעולם לא כעסה או התלוננה. תמיד קפצה וצחקה." ערכי הרעות והנתינה שהיו טבועים עמוק באישיותה של אינה באו לידי ביטוי שוב ושוב – ביחסה למשפחתה, לחבריה, לקהילה, ובהמשך – בשירותה הצבאי. אינה הייתה חברה תומכת, מחזקת, מצחיקה, מעודדת, עוזרת ונותנת, ומלמדת אחרים כיצד לאהוב את החיים ולחייך אליהם. לא בכדי קיבלה במהלך השנים תעודות הצטיינות – על יושר, על אהבה לזולת, על נתינה ועל הצטיינות בלימודים; ואין פלא שרבים מחבריה ראו בה קרן אור, חיוך של שמש. אינה הדומיננטית והתוססת ידעה לנצל את הטוב שמציעים החיים; היא אהבה לבלות, להאזין למוזיקה לועזית ולרקוד. חבריה אהבו לשמוע את סיפוריה המצחיקים, וחברתה נופר אילוק, זוכרת כיצד בהפסקות הייתה רוקדת את "בוניטה דה מס" ושרה איתה: "היו לך 'צרחות אינה' המיוחסות רק לך, שהן צווחניות, קופצניות ומלאות חיים. ואכן, היית תמיד מלאת שמחת חיים, אמוציונלית, כריזמטית, ומעל לכול חברה טובה." בדף הפייסבוק שניהלה, הצהירה אינה: "ישנם רק שני דברים הגורמים לי אושר בעולם: לאהוב ולהיאהב." ואינה אכן הייתה מאושרת, והספיקה בחייה הקצרים לחוות אהבת אמת מכיתה י"א, עם חברהּ דור מזור. הקשר המיוחד שבין אינה לאחותה נמשך גם בתקופת השירות הצבאי של ליליה שבמהלכה עבדו שתי האחיות בערבים בארגון "מאיר פנים – כוח לתת", שם נקראה אינה "טליה". במסגרת משימותיה שם גייסה תרומות לכתיבת ספר תורה. שתי האחיות גם עבדו בצוותא ב"טלאול" – חברה לסקרים טלפוניים. בקיץ 2006, עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה, נכנסה צפת לקו האש וספגה טילים. הוריה הציעו לאינה לנסוע לקנדה, אך היא העדיפה לסיים את הלימודים ולהתגייס. ב-24 ביולי 2008 התגייסה אינה לצה"ל לחיל הרפואה, יחד עם חברתה הטובה מור אדרי. השתיים, שישבו זו לצד זו בתיכון, שחלקו חוויות והתרגשויות והתכוננו יחד לבגרויות, המשיכו את המסלול ביחד. "בטירונות ישנו מיטה מול מיטה," כתבה מור. "בקורס החובשות היינו יחד באותה הכיתה, והכרנו מקרוב כל וריד ווריד אחת של השנייה. … עבדנו במרפאות מקבילות ותמיד הפניתי אלייך חיילים, תוך הבטחה 'לֵךְ אל אינה, היא כבר תדאג לך טוב,' ואף פעם לא אכזבת." תקופת השירות הצבאי ביגרה את אינה. היא שירתה כחובשת קרבית במרכז הרפואי "גליל-גולן" (מר"ג) שבמחנה "פילון", התמסרה לתפקיד, וגילתה רצינות, יכולת השקעה ואכפתיות. "עודדתי אותה ללכת בכיוון," אמרה אמה אסתר, "וניסיתי לעניין אותה, מתוך תקווה שתלמד רפואה ותמשיך את המסורת של סבתא ואימא." אבל אינה התעניינה פחות במקצוע הרפואה עצמו, ובשלב כלשהו העדיפה לעבור לשרת בבית המרקחת. ביום העצמאות תש"ע, אפריל 2010, הוענקה לה תעודת הערכה והצטיינות אוגדתית מחיל הרפואה בפיקוד הצפון: "כאות הערכה והוקרה על רמת מקצועיות גבוהה. על פועלך והשקעתך הרבה במסגרת תפקידך לקידום מטרות ומשימות הרפואה בפיקוד צפון – יישר כוח!" אינה הייתה אמורה להשתחרר בתוך חודשיים, וכבר גיבשה לעצמה תכנית סדורה: היא תכננה לבקר את אביה ואת אחותה שבקנדה, חלמה ללמוד הוראה, ולהתמחות בהוראת האנגלית. כבר עשתה את כל הבירורים והתכוננה להתחיל ללמוד למבחן הפסיכומטרי, אך שאיפותיה נגוזו ביום ירושלים, בדרכה לבילוי בחוף הים. סמלת אינה סברדלוב נפלה בעת שירותה ביום כ"ט באייר תש"ע (13.5.2010) בתאונת דרכים קטלנית שהתרחשה בכביש עכו-כרמיאל, סמוך לצומת גילון. נהג האוטובוס שאינה נסעה בו פגע במשאית שעצרה בשולי הדרך. ההתנגשות גרמה למותם של חמישה בני אדם, ובהם אינה, ולעשרות פצועים. אינה הייתה בת עשרים ואחת בנפלה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי שבצפת. הותירה הורים ואחות. על מצבתה חקקו בני משפחתה את המילים: "ישירו באוזנייך מלאכים שירי אהבתנו אלייך, ויעמעמו בכי ליבנו." ספד לה אביה: "אינולקה שלי. קֶפּוֹלוֹ [ביידיש: ראש], כמו שהייתי קורא לך. היית ילדה חכמה עם ראש על הכתפיים, אדיבה, כריזמטית, מחונכת, חרוצה, חייכנית ועם לב זהב בדיוק כמו שחינכו אותך … הייתי גאה בך בכל מעשה ידייך, וכל מה שתמיד רציתי זה שיהיה לך טוב. … רציתי שנהיה כולנו ביחד כמשפחה מאוחדת, ונוכל לנהל חיים רגילים. … כל כך חיכיתי לבואך." ספדה לה ליליה אחותה: "כשנולדת הפכת להיות החברה הכי טובה שלי, הנפש התאומה שלי, הכותל לבכות עליו … תמיד ידעת להגיד את המילים הנכונות, להרגיע, לנחם ולבדר. … 'אינה חכמה, אינה חכמה וכישרונית!' כמו שאת תמיד אומרת על עצמך. את השילוב המושלם של אימא ואבא שלנו, עם חלום ילדות להיות רופאה פיקחית כמו אימא. תמיד רצית לסייע ולעזור לאחרים. בשילוב עם כישרון רב-תחומי ואהבתך למוזיקה כמו אבא. … עם לב ענק. תמיד עם חיוך, נותנת עצה טובה ותמיכה, אופטימית. תמיד ידעת לעודד ולהצחיק אותי כמו שאף אחד אחר לא היה מצליח. … חלמת על משפחה גדולה. לפחות שלושה ילדים. כדי שלא יהיה משעמם ויהיה אקשן בבית. גדלת להיות מהילדה הקטנה, שפוחדת מאנשים וממצלמות, לילדה שאוהבת להיות מוקפת באלפי אנשים. להיות מרכז הבמה והעניינים ולילדה שאוהבת להצטלם ליד כל עץ! … אינדל, ברצוני להודות לך, שהיית אחות מדהימה, לא יכולתי לבקש יותר טובה." ספדה לה חברתה הקרובה מור אדרי: "נולי שלי. … היינו יחד, צמד חברות שלא נפרדות לעולם. … תמיד היית שם לצדי, בטוב וברע… … היית החברה שכל אחד מאחל לעצמו. … לא נזקקתי לשום חברה אחרת." המחנכת הילה (נחמה) סאסי, שהייתה קשורה לאינה וקרובה אליה: "ילדה יקרה, כבשת את לבי משחר ילדותך. ילדה מקסימה, ביישנית, מלאת אנרגיה. … מקרינה טוב לב, נדיבות ומסירות על אף הקשיים … במשך השנים היינו לחברות טובות. לא עוד תלמידה ומורה. בעת צרה ובעת שמחה, תמיד היית לצידי. חיונית, עוזרת ותומכת. היית לי לבת שלא הייתה לי…" החבר דור מזור נפרד מאינה: "בובה יפה שלי, אני מפחד שלא הספקתי להצליח לגרום לך להבין עד כמה אני מאוהב בך ואוהב אותך. … אני בטוח שעכשיו את במקום שראוי לנוכחות שלך, שראוי לחיוך התמידי שלך, לאור שאת מקרינה על הסובבים אותך, לצחוק הקסום שלך, ללב הטהור שלך, שדאג לכולם ורק אחר כך לעצמך. לבגרות המעוררת הערצה שלך, לרגישות המחממת לבבות שלך, לתמימות המתוקה שלך, לאהבה האין-סופית. … לא הספקתי לנשק אותך מספיק, לא הספקתי לריב איתך מספיק, לא הספקתי לחבק אותך מספיק ולא הספקתי לדבר איתך מספיק. אבל … עברנו המון בתקופה המדהימה שלנו ביחד. … אינדלקה שלי." משפחתה של אינה, חבריה ומכריה החליטו להנציח את זכרה בקרן שתסייע לתלמידים להגשים את השאיפות והחלומות שאינה לא זכתה לממש. הקרן, הפועלת במסגרת עמותת "דקל – דרך ארץ קדמה לתורה", מסייעת בתחום לימודי האנגלית; במימון טיולים ואירועים חינוכיים וערכיים; ומעודדת תלמידים להתנדב למען הזולת.
