סביאטקובסקי, אילן

בנם של ילנה ופיטר. נולד בטשקנט שבאוזבקיסטן ביום ו' בתמוז תשמ"ט (9.7.1989), אח צעיר לאריק. המשפחה עלתה לישראל בחודש מרס 1994, השתקעה בראשון לציון והשתלבה היטב בארץ. אילן שעלה בגיל ארבע, רצה להיטמע בישראליות. היא משכה אותו, הלהיבה אותו והתאימה למזגו החם. הוא דיבר עם הוריו עברית גם אם פנו אליו ברוסית, וכשדיבר לא נשמע בדבריו אף לא צליל של מבטא זר. היה לו עור שחום ודומה היה שנולד פה. הוא נהנה להאזין למוזיקה מזרחית ובמיוחד אהב את אייל גולן ואת קובי פרץ. חברו הטוב מכולם היה אחיו הבכור אריק. הם אהבו לשחק כדורגל יחד, בחוץ ובבית, ובפלייסטיישן במחשב. אריק נזכר: "להרגיש מתוך הזיכרון את החיבוק כשהיינו מתראים, לשמוע אותך מספר את כל הסיפורים, ואני משתדל שלא לאבד איתך שום רגע כי זה כל מה שנשאר לעולמים. היינו ביחד עוד מההתחלה, כשעלינו משם לארץ חדשה. עברנו ביחד את הגנים, את בתי הספר ואת המורים המתלוננים. היינו כל הזמן רבים כשהיינו ילדים, ואחר כך משלימים כמו חברים טובים. תמיד חלקנו חדר ואף פעם לא הצלחנו לשמור בו על הסדר. עודדנו אפילו את אותה קבוצה, למרות שבזמן האחרון בקושי ניצחה. הראינו אחד לשני את החברוֹת, ואפילו שיתפנו בחוויות. את התיכון סיימתי לפניך בכמה שנים, ובלימודים תמיד היינו שונים. הספקנו אפילו לשרת באותו הזמן בצבא, אני הייתי בעורף ואתה היית בחזית". בכיתה א' למד אילן בבית הספר היסודי "שפרינצק" בחולון. בכיתות ב' ו-ג' למד בבית הספר שז"ר בחולון. כשהיה בכיתה ד' עברה המשפחה מחולון לראשון לציון ועד כיתה ו' המשיך אילן את לימודיו בבית הספר "יפה נוף" בראשון לציון. "כשראיתי אותו נכנס מיד סימנתי לו שיישב לידי," נזכר בן חאיק חברו, "היה לו משהו בעיניים שגרם לך לרצות להיות חבר שלו. טוב לב, פשוט טוב לב". אילן עלה לחטיבת הביניים "המעיין" בעירו ומכיתה י' עד י"ב למד במגמת אופטיקה בתיכון הטכנולוגי עמל מש"א בתל השומר (מש"א הוא מרכז שיקום ואחזקה של חיל החימוש). בבית הספר היסודי אילן היה ביישן ונחבא אל הכלים, ובתיכון בגיל ההתבגרות הוא התהפך והפך להיות שובב, ליצן, שטותניק, שלא עושה חשבון. למרות אופיו, המורים אהבו אותו מאוד, ולא יכלו לבלום את התשוקה התוססת שלו לחיים. את זמנו הפנוי העדיף לבלות בחוץ עם חברים במשחקי כדורגל וכדוריד. הוא גם נהנה להחליק על סְקֶטבורד. בגיל ההתבגרות צבר חברים רבים והיה במרכז תשומת הלב. אילן הביישן הפך לחברותי, מצחיק, בעל ביטחון ותכונות מנהיגות, אנרגטי ורגיש. עם כל אדם ידע להסתדר. גם השכנים סיפרו שאם אילן היה רואה אישה עם סלים כבדים במדרגות, מעולם לא נתן לה לעלות ולסחוב לבד. הוא הרבה לצאת ולבלות, וכדי לא לבקש כסף מההורים עבד כבר מגיל אחת-עשרה: בכל יום ובכל מזג אוויר הוא הוציא את הכלב של השכנה לטיולים. לפני הגיוס עבד בחנות בגדים בקניון הזהב וחסך. בכסף שהרוויח לא רק בילה, אלא גם קנה להוריו מתנות לאות אהבתו אותם. לאימו, למשל, קנה שרשרת במתנה. כשהתבגר היה נדרך לשמע מילות ביקורת על ישראל, ורגשותיו הפטריוטיים התעוררו. בגיל שש-עשרה, כתלמיד בבית הספר הטכני הצבאי בתל השומר, הבין שהוא רוצה להיות לוחם והחליט שישרת ב"גולני". אימו ניסתה לומר שזה יהיה לו קשה ביותר, שמדובר בשירות מסוכן, היא ניסתה לדבר על ליבו שיוותר, אבל הוא לא רצה לשמוע. "הכול יהיה בסדר, אימא, אני יודע הכול, אימא, אל תדאגי, אימא". "הלב שלי נהיה כזה קטן," סיפרה ילנה, "אבל החלטתי ללכת אחרי הלב שלו". אילן היה אוהד מושבע של קבוצת "מכבי תל אביב" בכדורגל וצפה בכל משחקיה. הוא עצמו אהב לשחק כדורגל ושיחק כדוריד ב"הפועל ראשון לציון" במשך כמה שנים. כשחקן כדוריד מעולה זכה אילן במדליות לרוב. את שעותיו הפנויות בילה במשחקי מחשב. כאמור, חלם אילן לשרת ב"גולני" ולא היה מוכן להתפשר על שום דבר אחר. ואכן, ב-18 בנובמבר 2007 התגייס אילן לצה"ל, כלוחם בגדוד 12 בחטיבת "גולני". הוא היה "מורעל" ואהב את הצבא. השירות זימן לו סיפוק והנאה לצד קושי ואתגר. בתחילה, בשלבי הטירונות והאימון המתקדם, חשב לפרוש, אבל הרצון העז להישאר ב"גולני" עזר לו להחזיק מעמד. בשלבי ההמשך של השירות הוקל לו, הוא רכש חברים רבים בגדוד שהיו לו כאחים. אפילו בחופשותיו הנדירות בבית בילה בחברתם. בסופי שבוע אהב לבלות במועדונים בתל אביב עם אלכס, חברו לשירות הצבאי. "הוא תמיד היה שואל אם יש לי כסף," סיפר אלכס, "אם אני בסדר, אם לקנות לי משהו. כל הזמן דאג לי. זה הפתיע אותי. אפילו קצת ריגש אותי". אילן שמר על קשר גם עם חבריו מראשון לציון, ולפגישות עימם היה מגיע בחולצה עם סמל "גולני". מגשר על כל ריב, מאחה כל קרע, הוא היה הפרויקטור של כל האירועים. למשל, כשחברו בן חאיק רצה לבלות באילת לרגל יום הולדתו, הגיע אילן מהצבא, ארגן את החברים, הזמין מונית לתל אביב ובלי שידעו היכן ילונו כבר עלו על האוטובוס לאילת. חבריו מילדות קראו לו "אילן הרוסי", אף על פי שבמראה שלו ובהעדפותיו התרבותיות הוא התרחק מאוד ממוצאו. "היה לו צחוק חזק," אמר בן חאיק, "כזה שהיה מרעיד לו את כל הגוף ותוך כדי היה גם מצביע עליך". "הוא היה אדם חייכן, אהב לצחוק," סיפר אסף, חבר אחר. "למרות השירות, הוא היה איתנו בקשר כל הזמן. הוא חיכה לשחרור ותכנן הרבה דברים". הם קבעו להיפגש אחרי השבת האחרונה של אילן בעזה. במקביל לשירות הקרבי, השתתף אילן בתהליך גיור בצבא, כבן לאם שאינה יהודייה. הוא הכיר בחשיבות היותו יהודי שחי במדינת ישראל ושאף להשלים בהקדם את התהליך. "הוא היה לקראת סוף הלימודים," סיפר מנהל מדור הגיור במכון ללימודי היהדות, הרב חיים אירם, "ממש בסוף השלב האחרון, שאותו דחה על מנת לרדת לקו בעזה. הוא אמר: 'אסיים את הקו ואחזור'". הרב סיפר כי אילן אהב את הקורס ושם החזירו לו אהבה באותה מידה. "הוא מאוד רצה את זה והיה טיפוס חיובי מאוד. הוא בלט והיה אהוב מכל הבחינות". למרות שלא השלים את הליך הגיור, נקבר אילן כיהודי בבית העלמין בראשון לציון. "זה היה חשוב לו," הסביר אריק אחיו, "התחלנו יחד את פרויקט הגיור ב'נתיב'". בבית דאגו לאילן. הוא לחם במבצע "עופרת יצוקה" ואחר כך שירת תקופה קצרה בשכם, שלאחריה חזר הגדוד לעזה. אילן דאג לשמור על קשר יומיומי, והתקשר בכל ערב, בעיקר כדי להרגיע את הוריו. "חברים מהפלוגה סיפרו לי שהם מדברים על החברות שלהם והוא מדבר על אימא," אמר אריק. "היה חוזר מהצבא ונותן לי אלף נשיקות," אמרה ילנה, "תמיד מחבק אותי. מחבק ואומר מילים טובות, רק מילים טובות … הוא תמיד דאג לנו. היה לו לב ענק וחיוך בלתי פוסק … באחת החופשות האחרונות שלו הוא לא הפסיק לשמוע את השיר 'אבא' של שלומי שבת, ובמקום לצאת לבלות אחרי ארוחת שישי בערב הוא העדיף להישאר עם כולנו ולדבר עד איזה שתים-עשרה בלילה. הוא אמר לי שהוא רוצה ללמוד, וזה שימח אותי מאוד, אבל לא הספקנו לדבר על איזה תחום". לפעמים היה אילן לוקח את אימו למסעדות, מבטיח שאחרי שיחזור מהצבא ילך לעבוד עם אריק כדי שהיא ואביו יוכלו לעשות חיים: "שתיסעו לחו"ל, שתנוחו קצת, אתם עובדים כל כך קשה," אמר. גם הקשר שלו עם אחיו היה הדוק וחם. על סף הדלת היה צועק אליו: "מה קורה יא אח?" בא ונותן חיבוק גדול. אחר כך היה מתיישב ומספר להם על "גולני", מצטט את החברים, מראה את כל הסרטונים שצילמו בפלוגה. "כשהיינו נפגשים עם החברים, הרגשנו שאנחנו כבר מכירים אותם," נזכר אריק, "הוא היה קצת מבואס מהשמירות, אבל אהב מאוד את הצבא". אילן אהב מאוד לאכול. כשיצא למארבים היה לוקח אוכל בכמות גדולה, ככל שיכול היה להכניס לכליו. שבועיים לפני מותו הגיע אילן מהבסיס, והמשפחה יצאה לבלות ביחד. "כל פעם שהיה מגיע הביתה זאת הייתה חגיגה," אמר אחיו. בבילוי המשפחתי האחרון שלהם יחד, הם אכלו מה שאילן אהב, בשר צלוי על האש, ושוחחו. "סטייקים, פרגיות, כנפיים," אמר אריק, "רק ארבעתנו ביחד, כיף לא נורמאלי". לפני השחרור התחיל אילן לחשוב על היום שאחרי. הוא ביקש לחתום קבע, אך נדחה. שבועיים לפני מותו קיבל אילן את דרגת הסמ"ר (סמל-ראשון), ותוך חצי שנה אמור היה לסיים את שירותו. חברו הטוב ואדים סיפר "קבענו כבר שניסע להודו ביחד. קבענו שהוא יחכה כמה חודשים עד שאני אשתחרר, ואז ניסע ביחד, אבל עכשיו נהרסו כל התוכניות". אחרי הנסיעה להודו תכנן אילן ללמוד ולעבוד. הוא ענד גומייה על פרק היד כסימן לקוקו שיוכל לעשות לאחר השחרור. ואדים שירת ב"גבעתי", והגדוד שלו היה אמור להחליף בקו את גדוד 12 בו שירת אילן. "דיברנו על זה שהוא יוצא מעזה ואני נכנס. לא יצא לנו להיפגש בגלל השירות הצבאי, אבל למרות זאת היינו כל הזמן בקשר טלפוני". ביום רביעי, יומיים לפני שנהרג, דיבר אילן בפעם האחרונה עם אחיו ולא הזכיר במילה היתקלויות, רק ציין בשמחה את סיום הקו הקרב ובא. "מגיעה לנו חצי שנה של מנוחה בחרמון," שמח. בשיחת טלפון עם אימו דיווח לה שתהיה לו חופשה "רגילה" וסיפר שקבע לנסוע עם כמה חברים לאילת. ביום שישי שלפני סיום הקו, שעה לפני התקרית שבה נהרג בהיתקלות, עוד הספיק אילן לעדכן את דף הפייסבוק שלו: "שבת אחרונה בעזה". אילן וחבריו לכוח הוזעקו לעצור מחבל שחדר לאזור. הם יצאו לאזור כיסופים, למקום בו זוהו שני מחבלים מסתתרים ליד גדר ישראל-עזה. הלוחמים הסתערו, אחד מהמחבלים נהרג מיד, השני ירה צרור מטווח קצר, וכדור שפגע ברימון אשר היה באפודו של רב-סרן אלירז פרץ הפעיל את הנצרה והתפוצץ. אילן ואלירז נהרגו ושני חיילים נפצעו. סמל-ראשון אילן נפל בקרב ברצועת עזה ביום י"א בניסן תש"ע (26.3.2010). בן עשרים ואחת היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בראשון לציון. הותיר הורים ואח. על מצבתו של אילן נכתב: "מתגעגעים בכל יום שחולף. המשפחה והחברים". אחיו אריק ספד לו: "ילד קורן עם חיוך שאי אפשר היה למחוק אותו, וגם ברגעים הקשים, תמיד ידעת איך לגרום לכולם להעלות חיוך … אני כועס על זה שאיבדתי אח ואני כועס על זה שהיית צריך להראות לכולם שאתה גיבור, אבל אני מבין שזה מה שרצית ושזה מה שהיית ואני מבין שבזכות גיבורים כמוך יש לנו מדינה, המדינה שכל כך אהבת והקרבת את עצמך למענה. אני יודע שבדרך כלל האח הגדול הוא זה ששומר ומגן על האח הקטן, אבל אני מרגיש שכאן המצב היה הפוך וששמרת לא רק עליי אלא על כולנו, ואני יודע שתמשיך לשמור עלינו מלמעלה". אריק סיפר: "כל אתגר וכל קושי שאני עובר בחיים מתגמדים … את הכוחות אני לוקח ממך וממה שאתה, גיבור חַיִל שהקריב את עצמו בשביל להגן על המדינה ועל האנשים שכל כך אהב … אבל לא רק אח, גם החבר הכי טוב, ואותו הרִיק שנותר אף פעם אינו מתמלא. הימים עוברים והדברים עדיין לא נתפסים, שאתה כבר לא בין החיים. כשאתה היית, היה לנו אור אבל עכשיו הכול נראה כל כך שחור … גבר אמיתי הוא אדם שנותן בלי לצפות לקבל בחזרה, אדם שאוהב ללא תנאים, אדם חזק שמגונן על החלש, אדם שיש לו נוכחות, אדם שהוא אמיתי עם עצמו וכך גם עם כל השאר, אדם שלא צריך להוכיח את עצמו לאף אחד, אדם שלא מפחד להודות שטעה ואדם אופטימי ומלא שמחת חיים. וכזה בדיוק היית אתה, גבר אמיתי שיש לו את הכוח והאומץ להגן על משפחתו ועל חבריו וכך גם להקריב את חייו". אלוף-משנה אבי פלד, מפקד חטיבת "גולני", ספד לו: "ביום שישי בצהריים, עַם ישראל נערך למנוחת השבת. מפקדי וחיילי צה"ל יצאו לשמור על גבולות המדינה. אילן לקח חלק במשימה, חדור גאווה ומוטיבציה. במשימה זו הוא מצא את מותו. הוא מת מתוך שליחות ואהבה למדינתו. הוא היה נער עולה חדש שהתנדב לשרת שירות קרבי ביחידת 'גולני'. אדם מופלא, מלא מסירות ונחישות, שהצטרף לחבורה מופלאה של חיילים ומפקדים שנפלו בקרב והאמינו בכל ליבם במשימה וראו בה שליחות. חבריך ליחידה מספרים שהיית רֵעַ אמיתי, מלא שמחת חיים, חייכן וטוב לב. הספקת בטרם לכתך לעבור תהליך גיור מורכב והפכת להיות יהודי – ואנחנו מצדיעים לך על כך". כשבוע לאחר מותו, ערכה קבוצת "מכבי תל אביב" בכדורגל טקס לזכרו של אילן, אוהד שרוף של הקבוצה. השחקנים אירחו את בני משפחת סביאטקובסקי במשחק ביתי מול קבוצת "אחי נצרת", ולפני המשחק קיבלו הוריו ואחיו מגן הוקרה מהקבוצה.