נקר, שלמה (שלומי)

בן מזל ושלום חיים. נולד ביום ו' בטבת תשי"ח (15.12.1950) בירושלים. למד בבית-הספר היסודי הממלכתי-דתי 'חורב' בירושלים וסיים בהצלחה את לימודיו התיכוניים בבית-הספר 'אורט הנביאים' בירושלים במגמת מכונאות רכב. שלמה היה גבה קומה ויפה תואר, תלמיד טוב, אהוב על מוריו וחבריו, אופטימי, שמח בחלקו ורציני בגישתו לחיים. בצעירותו התייתם מאביו והיה בן מסור לאמו, אחיו ואחיותיו. שלמה גויס לצה"ל בתחילת חודש נובמבר 1968 והוצב לשרת בחיל החימוש. לאחר הטירונות והשתלמות בקורס מכונאי רק"מ נשלח לקורס קצינים וסיימו בהצלחה. הוא היה קצין טוב, אחראי ומסור לתפקידו ולפקודיו. הצטיין במזגו הטוב ובסבלנותו לסובבים אותו. היה מסור ודואג לחבריו. לא הקפיד על גינוני משמעת אך דרש ביצוע מדויק. בשנת 1971 הצטרף שלומי אל שורות צבא הקבע והועלה לדרגת רס"ן בחיל החימוש. במסגרת שירותו הצבאי למד בקורס טכנאי תעשייה וניהול וסיימו בהצלחה. שלומי השתדל לא להדאיג את אמו ומשפחתו, הרבה לבקר בבית ומיעט לספר על קשייו, הישגיו ופעילותו מתוך צניעות ותמיד חיוך נסוך על פניו. בשנת 1974 נשא לאישה את מרים, השניים הקימו ביתם בתל אביב וגידלו את שני ילדיהם, אסף ושני. ביום י"א בסיוון תשמ"ז (8.6.1987) נפל שלמה בעת שירותו. בן שלושים-ושש היה בנופלו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית שאול. הותיר אחריו אשה – מרים, בן – אסף, בת – שני, אם, ארבע אחיות – מלכה, בת שבע, רחל ונחמה ושני אחים – יחזקאל ויונה. במכתב ניחומים למשפחה האבלה כתב חברו-לנשק: "שלמה יישאר תמיד בזיכרוני כחבר וקצין למופת. בפעם הראשונה שפגשתי אותו שלמה משך את תשומת לב כולנו, היה שקט מאוד ורגוע. שלמה עבד אתי לפחות שמונה שנים והתקדם בצורה מהירה בזכות יכולתו, אופיו וביצועיו. את מלחמת יום-הכיפורים עברנו יחד, כאשר שלמה התנדב תמיד לקבל על עצמו משימות נוספות שבוצעו בקור רוח. שלמה שימש דוגמה לחבריו והתברך במעלות רבות: רוח התנדבות, דבקות במטרה, משמעת אישית בולטת, לא אהב להתווכח, נאמן לעקרונות ולמפקדיו, תמיד קיבל את העבודה ברוח טובה וביצע אותה בסיפוק רב… כאדם היה ישר, נעים הליכות, מנומס, תמיד הגן על חבריו ושמר על סטטוס חברי בצוותו. רוב הזמן היה חיוך נסוך על פניו. במרוצת השנים הפך שלמה לאחד החברים המקורבים אלי ולמשפחתי, לאבד את שלמה לא היה בחשבון, זה כאב לכל החיים".