בתם הבכורה של שולי ושמואל. נולדה ביום י"ח באייר תשמ"ו (27.5.1986) ברמת גן. אחות לגל ואייל. למדה בעירה בבית הספר היסודי "ארנון" ובבית הספר התיכון "אורט אבין" במגמת אמנות, ואהבה במיוחד את תחום הצילום. ענבל הייתה נערה יצירתית, נבונה, חייכנית, ואהובה מאוד על חבריה. היא גילתה בגרות יוצאת דופן לגילה ושימשה אוזן קשבת לחבריה. הייתה בעלת חוש צדק מפותח, הרבתה לעזור ולתרום מעצמה, ונלחמה למען אחרים. תחביבה העיקרי של ענבל היה ג'ודו. היא השקיעה שעות רבות באימונים, השתתפה בתחרויות ואף זכתה בגביעים באליפות ג'ודו אזורית. היא נמשכה לספורט אתגרי, למדה לצלול, וקפצה "בנג'י". אהבתה לבעלי חיים לא ידעה גבול. היא גידלה כלב, ופעם הביאה הביתה גור חתולים שמצאה. בתקופת שירותה בקיבוץ, במסגרת הגרעין, גידלה ברווז וחתול. ענבל אהבה לצייר, ניגנה בגיטרה קלאסית וחשמלית, וכשחזרה מחופשות בצבא ניגנה עם אחיה הקטן בפסנתר. היא הספיקה לטייל לא מעט בחו"ל – לרגל בת המצווה טיילה בארצות-הברית, ובטרם התגייסה טיילה במדריד, בלונדון, בארגנטינה ובברזיל, שם ראתה את הקרנבל היפה בעולם – קרנבל ברזיל בריו דה ז'נרו. חלק ניכר מחייה של ענבל הוקדש לתנועת הנוער "מכבי צעיר". במסגרת הגרעין יצאה לשנת שירות בקיבוץ משאבי שדה שבדרום, ושהתה שם חצי שנה. במחצית חודש מרס 2005 התגייסה ענבל לנח"ל, ובחרה להצטרף ליחידה לוחמת המשלבת לוחמים ולוחמות – גדוד הקרקל (גדוד 33) – שם הייתה צלפית מצטיינת. ענבל נפלה בעת מילוי תפקידה ביום י"ד באב תשס"ו (7.8.2006), חודשיים לפני המעבר לפרק המשימה הבא בחייה עם חבריה מהגרעין. בת עשרים הייתה בנופלה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. הותירה הורים ושני אחים – גל ואייל. על קברה ספד לה מפקד גדוד הקרקל: "באנו היום לחלוק לך כבוד בדרכך האחרונה. לך ולי היו שיחות לא מעטות. התלבטנו יחד על עתידך, ועכשיו נותר לדבר רק על העבר. לא נדבר עוד על מה כדאי שתעשי, אלא על מה שהספקת לעשות, והפעם – לא תעני. 'בשביל זה הגעתי לכאן!' – חזרת והתעקשת בפניי על רצונך להיות לוחמת. למרות הקשיים, העליות והירידות, לא הפסקת לרצות להישאר עם החברים, לנגן בגיטרה, להגיע לפרק המשימה. 'ניקסון' – כך קראו לך החבר'ה, תמיד נכונה להחליף חבר בשמירה, תמיד שמחה לעודד חברה. והיום – אנחנו כאן לעודד את משפחתך, ולו במעט. … גדוד הקרקל אבל על אבדנה של ענבל." הספידו את ענבל מורי בית הספר "אורט אבין": "שעות נקפו עד שהכתה בנו ההכרה / שקרה לך, ענבל, הרע והנורא / בשיא פריחתך פתיל חייך נגדע / וישות כה ייחודית הפכה אגדה // זכינו שבחרת בבית ספרנו ללמוד / ונצרבת כתלמידה עם ערכים וכבוד // לשונך החדה היטיבה להגיב על כל עניין / ולא בכדי הפכת ציר חברתי איתן // נורמות קיימות לא ניסית להפנים / היית כלי ביטוי למה שפעפע בך מבפנים // גם הופעתך שיקפה את היותך שונה / חלפת באדישות על פני צו האופנה / תכשיטים ייחודיים ומגוון חגורות מהמם / אי אפשר היה לגרוע עין ולנסות להתעלם // במגוון נושאים היית מעורבת ופעילה / ולכל חסר ישע הזרמת רוך וחמלה // למדת ג'ודו ושאפת למצוינות / אך לא ויתרת על שדה האמנות // אישיות כה ברוכת עניין וכישרון / אף מגמה לא יכלה לתת פתרון // פרטת על גיטרה ובפסנתר נתת ידך / אך גם תחום הצילום שבה את לבך / כי עם כושר אבחנה כה רגיש ודק / הצלחת להנציח כל שחולף כגרגר אבק // איך העז מלאך המוות אלייך להתקרב / איך ריסק קריירה, ללא פרפורי לב // ח"נ ביאליק אומר בשירו: /'כגודל הקרקע מתחת רגלינו,/ כך גודל השמים שמעל ראשינו' // ואולי מכך נשאב תקווה קלה / שגם שם יהא לך מרחב פעולה / מאתנו המורים / שאת זיכרונך לעד נוצרים." במלאות שלושים יום לנפילתה של ענבל, כתבו בני משפחתה את השיר "פרדה": "פרדה זה תמיד דבר קשה / הדבר הקשה ביותר לעשות הוא ללמוד כיצד להיפרד. / איך מצליחים לחייך כשהלב בוכה ומתכווץ / והיום כשאנו נפרדים ממך כאן, תמיד ולעולם / הבנו מה שאת כבר לא תביני: / כמה שאת חסרה לנו בבית / שלא יהיה מי שינגן על הגיטרה. / שלא יהיה מי שיציק לגל ואייל / שלא יהיה מי שישלח לנו יותר אס-אם-אסים באמצע הלילה / שלא יהיה מי שיבקש שיכינו לו פודינג / שלא יהיה מי שיצחק בכלל… / היום הבנו כמה החדר שלך יהיה שומם וריק / ולא ישמעו ממנו מוזיקה. / היום הבנו שלא נראה אותך ואת לא תראי את אלה שאהבו אותך. / היום הבנו שנשארו לנו רק זיכרונות, תמונות והרבה געגועים. / היום אנו מסרבים להאמין שאנו נפרדים ממך לעולם / ופרדות עושות אותנו עצובים / אך יחד עם זאת לעולם תישארי אתנו ובלבנו." כתבה מעיין קליין: "בחורה אחרת, שונה, מדליקה. ראיתי בה פוטנציאל בשבילי, למצוא אותה, את החברה הכי טובה שלי. היא בלטה בין כולם, היה לי קשה לפספס, היא זהרה – חיוך מקסים, רווח בין השניים, מגניב כל כך. … ראיתי את האחת בשבילי, את האהבה שלי, זאת שבאמת יהיה לי אכפת ממנה, שתזיז אצלי משהו, ורציתי שגם ככה מישהי תרגיש כלפיי, שתאהב אותי, שיהיה בינינו משהו אחר, עולם חדש שאנחנו יוצרות בשביל שתינו ביחד. היא הייתה לי קשה ומסובכת, בלתי קונבנציונלית בעליל. לא ידעתי איך להתמודד עם הניקסון שלי. פחדתי, בשלב מאוד ראשוני בהיכרות בינינו כבר פחדתי, פחדתי לאבד את הניקסון שלי, את כל מה שהצלחתי ליצור … נפתחתי, פחדתי אבל נפתחתי, יצרתי את עצמי מחדש איתה, יצרתי תחושה של צמד חמד, צוות מנצח, אנחנו מעל כולם, הכול קטן עלינו, אנחנו מלכות העולם, אנחנו הדבר הכי מגניב שקיים על פני האדמות. אהובה שלי, התרגלתי לדבר עלייך בלשון עבר, כאילו זה תמיד היה ככה. תמיד פחדתי לאבד אותך כאילו זה היה ידוע מראש שאת תלכי ממני. … זה מדכא מדי בלעדייך, הכול עצוב, הכול תופס אור אחר, פתאום הכול מתגמד לעומת האין שאת. … יותר קשה בלעדייך, הכול עוד שונה, שונה שאני לא מכירה. אוהבת עד השמים." כתבו חברי גרעין "שאיפות": "השביל הזה מתחיל מכאן / בין סניף בנק למעיין / לא סלול, לא תמיד מסומן / השביל הזה מתחיל כאן… // מאמי שלנו, אח קטן / כל כך הרבה דברים אנחנו רוצים להגיד לך. / כל כך הרבה דברים שלא נאמרו – / הדבר הכי חשוב / שהשביל שלך תמיד יהיה חלק מהשביל שלנו / אנחנו לא ניפרד לעולם, / בכל זמן ובכל מקום / ביחד או לחוד / שהשביל שלך יסלול לו את דרכו בלבבות שלנו. / את תמיד נותנת לנו כוח בגרעין, / מציבה לנו אתגרים חדשים. // מתוקה שלנו, לא באנו להיפרד ממך, / ולא להגיד להתראות, / באנו להגיד לך שאנחנו אוהבים אותך / ואנחנו חזקים ביחד, ביחד איתך!" כתבה אם חברתה של ענבל: "השיר טמון בתוך הלב / מיתר גיטרה מנגן אותו בכאב / וגעגוע ליד שלא תפרוט / ולא תשרבט על ניירות וקירות / ועוד געגוע לאוזן קשובה / לשיחה איכותית עם הרבה שאלה וקצת תשובה. // מי אותך מכיר ענבל? / סודותייך עכשיו אצל הכוכבים מעל / קורצים ורזים, רזים וקורצים / נפשך העדינה יוצאת למרחבים / חופשייה מכבלי גופה / מאושרת בלי הגבלה. // שורות שורות נאספים / בערב חג האהבה / כנחילים של נמלים אל פתח צר באדמה / לובשי מדים בשלל צבעים / אהבתם אלייך הם חורטים / לו רק ידעת, ילדה קטנה / תמימה, שבירה וכה שונה / שכל שכנייך מעתה / שמנה וסלתה של המדינה / טובי בניה, מובחרים / ולכולם הורים שבורים. // עינייך, זוג שקדים, עמוקות כמעיין / שפתייך, מלאות כתותים במתיקותן / שינייך הצחורות יכלו את העולם להאיר / וידך הרכה, האמיתית, את האמון בבני אדם להחזיר / האהבה לא מתה, האהבה לא מתה, אנחנו יודעים / כי אנחנו נחזיק אותה בחיים." במלאות שנתיים לנפילתה כתב אביה של ענבל: "במקום שאת נמצאת בו נמצא גם אני. האבן הזו הנקראת כרית, כה, כה קשה ואינה מזכירה במאום אותך, את נשמתך, את חום גופך. ואני מתגעגע יותר ויותר אלייך. היכן את ילדה מקסימה, האם כאן? בתמונות? בחדרך? האם את שומעת ורואה ונמצאת? האם את איתי כפי שאני איתך? אמרו לי שמרגישים עם זה כמו נכים, אמרו לי שלומדים לחיות עם זה, גם אם לא שוכחים. לא אמרו לי שאלו חיים בחדר עינויים. אני זקוק לך ילדה מקסימה. כשאני טס אני מחפש במרומים אותך. ואני נח, רואה את דמותך בחדר השינה. וכשרע לי יותר, חדרך הוא מקום המנוחה. לא אמרו לי שהחיוך יכאב, ידקור, ויפצע, שהשמחה תגווע. שהמוות יהפוך למילה קסומה. כי יש בו תקווה להיות איתך. … היכן את ילדה מקסימה? האם כאן? בתמונות? בחדרך? האם את שומעת ורואה ונמצאת? האם את איתי כפי שאני איתך?"
