בן שלמה ועליזה. נולד ביום י"ז באלול תשי"ח (2.9.1958) בתל-אביב. הוא למד בבית-הספר היסודי 'אילנות' שברמת-אביב, המשיך בתיכון 'אליאנס' (כי"ח) שבמקום והשלים את לימודיו בתיכון 'עירוני ד" שבתל-אביב. בהיותו תלמיד מחונן נשלח, להשתלם בקורסים למתימטיקה של אוניברסיטת תל-אביב. כספורטאי מצטיין הוביל את קבוצת הכדורסל של בית-ספרו למקום ראשון באליפות הארץ. בתנועת הצופים פעל כמדריך וחניכיו כינוהו בשם חיבה "פוץ". כבר אז הכין עצמו לקראת מה שראה כייעוד – להיות מחנך. החינוך נראה בעיניו כהגשמה עליונה של כשרונותיו. "הוא כולו התלהבות להעניק מעצמו לאחרים" – סיפר חברו אהרון. אצלו הציונות היתה אידיאל ללא מרכאות. בלוריתו הסרבנית הזהובה היתה כעין כותרת מתנופפת למרץ ולעירנות שאייל ניחן בהם. הוא היה בעל הומור שנון ותמים כאחד. דבר זה קיבל את ביטויו בפיליטונים ובקריקטורות. לא אחת מצא לו הומור זה פורקן גם באמצע השיעור, ואייל, שהיה תלמידם האהוב של המורים, נאלץ לבלות קצת בחוץ. "היה לו טבע תוסס," נזכר המורה דיין. "ישיבה בכיתה במשך 40 דקות היתה למעלה מכוחו. ופעמים הסתבך בעונשים רק בגלל כנותו הרבה". אולם, המורים התקשו לכעוס עליו. "היה לו חיוך נצחי, תמיד היה מוכן לסייע, לעזור לעשות… אייל היה גורם לי להרהר בהישארות הנפש…" אומר המורה שמעון ויידמן. במחצית נובמבר 1976 גויס אייל לצה"ל והוצב לחיל-הקשר. במסגרת שירותו – עבר קורס-אלחוטנים. קורס מדריכי-קשר, קורס-קצינים בסיסי וקורס קציני קשר – ואת כולם סיים בציונים גבוהים. להערכת מפקדיו, היה אייל "קצין מעולה, בעל מוטיבציה וערכים למוסר-עבודה ולאהבת-הארץ, הקדיש שעות מחשבה רבות לעבודתו כמדריך ושאף לבצע את עבודתו בשלמות. תמיד טען כי בכל עבודה שמבצעים יש לשאוף לשלמות". לא-אחת נשאר אייל במדור עד אור-השחר כדי לעבוד, לכתוב, לתקן, "הוא היה עושה כל עבודה בשלמות שאין כמוה, ומשום כך עבד 'עבודת-חמורים'" מספר אודי, חברו ליחידה, שאף כל-כולו לשלמות. אבל באמת – בשיעורים היתה לו רמת-הדרכה מאלפת שרק יחידי-סגולה ניחנו בה. את אהבתו ואת אמונתו הבלתי-מעורערת בישראל ובעמו היה מעביר לחבר'ה בשיחות-הצוות הארוכות. אייל היה לוחם עקשן. הוא היה נוהג לומר: "אנחנו נלך עם הראש בקיר, עד שנצליח". ה'אני מאמין' שלו היה ציוני ואנושי. כשביקש לתקן דברים, שאף שקולו לא יושאר ללא – מענה, כקול קורא במדבר – ועל-כך כתב למפקד הבסיס. "נאה דרש אך נאה עוד-יותר קיים". מוסיפה איילת, חיילת ביחידה. "כל-כך הרבה ציונות ואהבת-הבריות היו בו. כל-כך הרבה איכפת – איכפת מכל-דבר. איכפת שההדרכה תהיה מושלמת. שנחנך דור של חיילים מעולים, שנשפר, שנתקן, שנשתדל, שנהיה…" בצבא, כמו בצופים ובכל אירוע חברתי, היה אייל הרוח החיה בשירה, במשחקים, בריקודים, בכתיבת מערכונים למסיבות – ואת הכול עשה במרץ האופייני לו. הוא היה מדבר בפיו, בעיניו, בגופו, או כפי ש'חרזו' עליו חבריו: "הוא צוחק, הוא צועק, הוא מתרגז, הוא מפזז, הוא מאושר". "אייל, אמנם, היה אדם מיוחד במינו," מסכם מושון, חברו ליחידה. "מלא ערכים במישור הלאומי והאישי, בעל מטען-ידיעות רב וכושר אינטלקטואלי, בעל חיוניות, חדות-חיים וחוש-הומור – אייל ידע לאהוב את כולם בדרכו הזכה והתמימה, ולא היה אחד שלא השיב לו אהבה באותה מידה". ביום כ"ו בטבת תשל"ט (25.1.1979) נפל אייל בעת שירותו. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שבקרית שאול. בן 20 היה בנופלו. השאיר אחריו הורים ואח. במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "כבר מתחילת דרכו בצבא בלט אייל מבחינה מקצועית ומבחינה חברתית, והשיג הישגים גבוהים אשר ייחדו אותו בקרב חבריו וזיכו אותו בהערכת מפקדיו. מסלול-קידומו ביחידה היה מהיר. כצוער בקורס-קצינים התבלט אייל מבחינה חברתית, הנהיג את חבריו וגילה רמה מקצועית גבוהה. אייל קיבל עליו תפקיד ששאף להגיע אליו, בידעו את הקשיים הכרוכים במילויו ואת הסיפוק הרב הנובע מביצועו. אייל, הן כמדריך והן כקצין, היה מעמודי-התוך החברתיים וההדרכתיים של היחידה. הוא יזם, תכנן, ארגן, הוציא לפועל ושימש הרוח החיה בתכניות רבות לקידום הפעילות החברתית והתרבותית בבסיס". חבריו והמשפחה הוציאו לאור חוברת לזכרו.
