נפתלי, פרידה

בת משה ורבקה. נולדה ביום י"ז באלול תשי"ב (7.9.1952) בירושלים ולמדה בבית-הספר היסודי ע"ש דוד רמז בירושלים. היא סיימה את לימודיה היסודיים בתל-אביב, בבית-הספר ע"ש דוד ילין, והמשיכה בבית-הספר המקצועי ג' ביפו במגמה תלת-שנתית. מתחילה לא הייתה לה כל נטייה מיוחדת למקצוע השרטוט, אולם במרוצת הזמן החלה התעניינותה בכך גוברת והולכת. פרידה הצטיינה כתלמידה ממושמעת וחרוצה והודות לעקשנותה ולשקדנותה השיגה הישגים נאים ועמדה בהצלחה בבחינות-הגמר. היא הייתה חברה בתנועות הנוער "הצופים" ו"הנוער העובד". בשעות-הפנאי הייתה עוסקת בסריגה והצליחה ביחוד בעבודות רקמה. לאחר שסיימה את לימודיה התיכוניים והמקצועיים כשרטטת-מכונות עבדה כשרטטת טכנית במפעל בתל-אביב כשנה עד לגיוסה. פרידה הייתה חביבה ואהודה על כל חבריה וחברותיה והייתה מוכנה תמיד לעזור לזולת. בעל-המפעל אמר עליה, שלא פגש בכל עשרות השנים שהמפעל קיים עובדת כמותה, מסורה, נאמנה מחוננת וחברותית. פרידה שפעה אמונה וביטחון בעתיד טוב יותר ובאמונתה זו הדביקה את כל הסובבים אותה. מעולם לא התאוננה על חייה הקשים – מבחינה חומרית – ועודדה את אביה, שהיה מודאג. תכונותיה המצוינות היו פרי החינוך שניתן לה בביתה. פרידה גויסה לצה"ל במחצית אוגוסט 1970 ובימי שירותה הקצרים – מעט יותר משנה – ניצלה כל רגע של חופשה כדי לעזור למשפחה במצוקתה. בטחונה ואמונתה לא פגו גם בהיותה בצבא והמלים האחרונות שאמרה לאביה לפני צאתה לתרגיל שממנו לא חזרה, היו: "אל תדאג אבא, זה יהיה בסדר". היא נשקה לאביה והלכה. אור ליום י"ד בכסלו תשל"ב (1.12.1971), נפלה בעת מילוי תפקידה (יחד עם חברתה שירי הורוביץ) בשעת תרגיל עם סגל יחידתה באיזור אל-עריש והיא בת 19 בלבד. הובאה למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול. מפקדה כתב מכתב תנחומים להוריה ולמשפחה ובו אמר: "פרידה הייתה במלה אחת: 'זהב'. תכונות-זהב, לב-זהב וידי-זהב היו לה. ממושמעת ושקטה הייתה ותמיד ביצעה את תפקידה במסירות ובהתמדה ועל הצד הטוב ביותר – – – אנו יודעים: את עושרו נושא האדם בתוכו ופרידה הייתה עשירה בטעמה, בדעותיה ובגישתה. ביתה הצנוע לא מנע ממנה דבר, אלא להיפך; היא שאבה מבית אביה את התכונות הנעלות – – – פרידה ושירי אהבו אחת את רעותה ויחד צעדו לכל אורך המסלול הצבאי ולא נפרדו גם ביומן האחרון".