fbpx
נפתלי, משה

נפתלי, משה


בנם של שלומית ויוסף. נולד ביום י"א בסיוון תשמ"ט (14.6.1989) בעפרה. אח לבתיה, איתמר, תפארת, טליה, רינת ונועם-דוד. משה היה הבן השני מבין שבעה. הוא ואחותו הבכורה בתיה גדלו יחד בקִרבה ובחברות. בצעירותו אהב לצייר ולעבוד בעץ ובכל הזדמנות יצא לטיולים ברחבי הארץ. אהב לקרוא , הוא היה אהוב מאוד על חבריו וניחן בפשטות, ענווה ויכולת הקשבה, לצד טוּב לב, חום, חן והומור. "לא פעם אני מהרהרת בתהליך הצמיחה שלך מילד לנער לאיש לגיבור," סיפרה שולמית אימו, כאשר ספדה לו, "אני מדמה את בניין אישיותך לבניית בית: שנות הינקות, הילדות והנערות היו ניסוי וטעייה של החיים, אשר היוו תשתית לקומתך, תשתית יציבה ואיתנה; בשנותיך האחרונות כבר בנית קומה, ידעת מה הכיוון, סימנת לך מטרות גבוה ורחוק, בנית את הבית האישי והפרטי שלך. הבית שבנית בחייך נדמה בעיניי למקדש מעט, מקום בו נפגשות ללא הרף רוח אלוהים ורוח האדם". משה למד בבית הספר היסודי "נחלת בנימין" ואחר כך המשיך בישיבה התיכונית בבית אל. בתום לימודיו התיכוניים הוא הכין את עצמו לגיוס לצה"ל במהלך שנה וחצי, שבה למד במכינה הקְדַם-צבאית "קשת" ברמת הגולן. חבריו סיפרו כי הלימודים לא היו בראש מעייניו וכי אהב לטייל, ושמשפחתו הייתה חשובה לו מאוד. "המכינה הקְדַם-צבאית הטמיעה בו ערכים ודרך ארץ, הפכה אותו לבוגר במובן מסוים," הם אמרו. "הוא התאמן רבות לצבא, הגיע לכושר מעולה ועבר מספר גיבושים. הוא שמח מאוד שהתקבל ל'עורב גולני', משום שגם אביו היה לוחם בחטיבה. גילה רצינות , בגרות ואחריות בנוגע לצבא וכל פעם שהגיע ליישוב הוא סיפר לנו בעיקר על חוויות צבאיות". נעם אחיו הצעיר התרגש מאוד בכל פעם שמשה הגיע הביתה מהצבא. עבור אֶחיו היה משה הדמות הגברית בבית: "החזקת אותנו בהרבה מצבים," ספדו לו אחיו.משה מעולם לא התרברב בפועלו, אותו עשה בשקט, ענווה וצניעות. לפעמים גם לא סיפר למשפחתו על הישגיו המיוחדים, למשל, רק לאחר מותו הם גילו שקיבל את אות המצטיין בסוף מסלול. הוא היה בחור פשוט, לא מתבלט. בריצות ובאימונים לא הוריד את הכיפה מראשו. כדי שלא תיפול הוא חבש כיפה גדולה על ראשו, בשונה מהכיפה הקטנה, הרגילה, שחבש כשהיה מגיע הביתה. בבית לא הרשה לעצמו להתפנק או לבקש לעצמו מנוחה: לבש סינר, התחיל להכין עוגיות, לעזור לאימו באפייה, ולגהץ את הבגדים של כל בני הבית שחיכו לו. הוא עשה הכול בשמחה, מתוך חיוך וצחוק, ומעולם לא התלונן. ב-15 במרס 2009 התגייס משה לחטיבת "גולני", הצטרף לגדוד הסיור ושירת בסיירת "עורב". משה היה מורעל על "גולני", שאף להגיע ליחידה הקרבית ביותר ורצה לתרום למדינה מעצמו. כמפקד התגלה חדור אמונה וביטחון, ובמקביל לשאיפתו למצוינות גילה דאגה אבהית וחברית לפקודיו. משה היה אהוב על חבריו ופקודיו, בעל חוש הומור, ערכי, אמיץ ומקצועי. היה לוחם – סַמַל הצוות – בפלנ"ט (פלוגה נגד טנקים). בתקופת חייו האחרונה סיים קורס מפקדי כיתות והיה למפקד צוות לוחמים בפלוגת "עורב" של גדוד הסיור. ב-18 באוגוסט 2011 בוצע פיגוע משולב על ידי מספר חוליות מחבלים בגבול ישראל-מצרים. חוליה של חמישה-עשר מחבלים יצאה מרצועת עזה והציבה מארב קטלני על כביש 12 באזור אילת. בליל הפעילות שקדם לפיגוע נשאר משה למשמרת שנייה, כי החליף חבר. כאשר נשמעו קולות ירי עלו משה וחייליו לג'יפ ממוגן מסוג "זאב", כשמשה מפקד על הכוח. ניר לביא, נהג ה"זאב", סיפר: "ערב קודם הפיגוע היו הלוחמים במארב ולא ישנו באותו לילה כלל. לקראת בוקר הכוחות התקפלו ונשארנו לבד בשטח. בסביבות עשרה לשתים-עשרה התקשר המ"פ (מפקד הפלוגה) למשה והודיע על ירי. תוך שנייה כולם התלבשו, הסתדרו ויצאנו". ביום האירוע שימש משה מפקד כוח ההתערבות בגזרה. החיילים נסעו על כביש 12 מכיוון צפון לדרום, הגיעו ראשונים לזירת האירוע וראו בצד הדרך מחבל שמנסה למקש רכב פרטי ולהפוך אותו למכונית תופת. בהמשך התברר שארבעת יושבי הרכב האזרחים הרוגים. משה הבין כי מתרחש פיגוע טרור. הוא נע בנחישות עם צוותו לזירת האירוע והמחבל זרק רימון לעברם. משה פקד על נהג הרכב לחצות בנסיעה את הזירה דרומה, לדורסו ולהורגו. המחבל נהרג והרימון התפוצץ לאחר שהחיילים התרחקו מעט. בהמשך הדרך עמד אוטובוס עולה באש. משה הזעיק תגבורת אבל הרכב שהגיע לא היה ממוגן, לכן פקד עליו משה לא להיכנס לאזור. הוא יצא ראשון מה"זאב" וחייליו אחריו, והם רצו קדימה כדי להסתער על אחד המחבלים. הכוח של משה נקלע למארב מתוכנן של המחבלים ותוך דקות ספורות הפך הכביש לאזור מלחמה. לפני שנהרג במתקפת הטרור המשולבת הצליח משה להרוג מחבל נוסף. בחילופי הירי נורה משה מאש חייליו בשל הקרבה הפיזית ביניהם. כוחות צה"ל הביאו לסיום האירוע ולחיסול המחבלים. פעולותיו של משה היו משמעותיות ביותר לשיבוש האירוע ולסיכול פעולות האויב. לחימתו מנעה תוצאות חמורות יותר. סמ"ר (סמל-ראשון) משה נפתלי נפל בקרב בגבול מצרים ביום י"ח באב תשע"א (18.8.2011). בן עשרים ושתיים היה בנפלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין הר הרצל בירושלים. הותיר אחריו הורים ושישה אחים ואחיות. צלף הימ"מ (יחידה מרכזית מיוחדת), רב-נגד פסקל אברהמי, ושישה אזרחים נהרגו במתקפת טרור זו. אומץ ליבם ומסירותם של משה ופסקל הצילו אזרחים רבים ממוות. על תפקודו במהלך הפיגוע, על הנחישות, על כך שהוביל את חייליו והפגין אומץ וגבורה וחירוף נפש אל מול המחבלים, זכה משה לאחר מותו לצל"ש (ציון לשבח) מפקד פיקוד דרום. הצל"ש הוענק להוריו על ידי אלוף טל רוסו ב-13 במאי 2012. אלוף רוסו אמר: "אירוע זה היה טרגי בתוצאותיו, אולם נמנע אירוע חמור שבעתיים בזכות החתירה למגע שהראה סמ"ר נפתלי, זכרו לברכה. היה זה אירוע בסדר גודל של חיזבאללה," הדגיש אלוף רוסו, "אין ספק שפעולותיו שיבשו את האירוע וסיכלו את תוכניות המחבלים". "הציון לשבח מוענק על כך שהצוות בפיקודו של סמ"ר נפתלי ז"ל התעשת במהירות והבין כי מדובר באירוע טרור וחתר למגע שוב ושוב," אמר מפקד חטיבת גולני, אלוף-משנה אופק בוכריס, באירוע הענקת הצל"ש. "הצוות הפך את הקערה על פיה, וסמ"ר משה נפתלי ז"ל סימל את האתוס הצבאי, את הדרך בה על מפקד לפעול בשטח. היה ערך לעשייתו, הוא מהווה חץ שמסמן את המשך כיוון הדרך בצה"ל," הוסיף בוכריס לשבח את פעולתו. אביו יוסי סיפר על בנו שהתעקש לשמור מצוות, גם בתנאים הקשים של הצבא: "למרות שבכל פעם אמרתי לו, 'אתה לא חייב, אתה יכול לעשות קצת פחות', הוא לא ויתר, עשה את הכול עד הסוף. גם בפעולה הזאת עכשיו הוא הלך עם זה עד הסוף". "משה לא נפל סתם, הוא נפל כגיבור למען ארץ ישראל. משה, אתה בן עשרים ושתיים ולא תגדל עוד," ספדה לו אחותו הצעירה תפארת, "אבל בשבילי תמיד תישאר האח הגדול, גם כשאעבור את גילך". נשיא המדינה שמעון פרס ערך ביקור תנחומים בבית המשפחה בעפרה, חיבק בחום את כל בני המשפחה ואמר: "הנער שלכם משה מייצג ערכים של דור שלם של צעירים מסורים, האוהבים אהבת אמת את ארץ ישראל, המשרתים את העם באומץ לב ומוכנים להקריב את חייהם שלהם למען ביטחונה של מדינת ישראל ואזרחיה. חוכמתו, השכלתו ומסירותו של משה באו לידי ביטוי גם בקרב האחרון. אני יודע עד כמה קשה לגדל ילד ולאבד אותו. עם ישראל כולו משתתף באבלכם הכבד ומרכין ראש בפני בנכם משה. אין לי ספק," אמר הנשיא, "כי כדי לגדול עם ערכים כמו שהיו למשה צריך גם שורשים עמוקים, אותם קיבל מכם, ההורים והסבים, בחינוך הנפלא שהענקתם לו". הוריו של משה הודו לנשיא על הבעת התנחומים ואימו אמרה: "רק עתה התחלנו לקטוף את הפירות מהילד הנפלא הזה שלנו והוא נהרג בקרב. איני יודע איך אחיה בלעדיו, איך אתרגל למצב החדש, איך אענה על השאלה כמה ילדים יש לי". "קראתי ושמעתי עליו, אני מוכרח להגיד שאני לא מעלה על דעתי אדם יותר טהור," אמר פרס עם צאתו מהביקור. שולמית אימו ספדה לו: "משה, בן יקר ואהוב שלי, שנה בלעדיך, שנה בלי לשמוע את קולך, שנה בלי טלפונים ממך, שנה בלי לחבק אותך. החיים הממשיכים לא ממש נוגעים, חסרונך ממלא את הכול. … המשפחה והחברים היקרים שלך שומרים איתנו על קשר, כל אחד ואחד מביא משהו ממך, משפט שאמרת, חפץ שהשארת, מעשה שעשית. כל סיפור מביא משהו ממך ואנחנו אוספים אותך אלינו באהבה גדולה. אוספים וזוכרים אותך, את השקט שהיה בך, את תהליך הבנייה העצמית שעשית לאט לאט ומתון. זיכרון הצמיחה שלך – חקרת, בדקת, שאלת, התעניינת, לא ויתרת, ביררת מה נכון לעשות, מה נכון לך. נער של תורה היית משה, נער שמבקיע דרך אל האמת ואל האמונה. … לפעמים אני מדמיינת אותך בבית, יושב לידי בשולחן שבת, עולה ויורד במדרגות במהירות כפי שנהגת לעשות, אני רואה למול עיניי את תגובותיך השקטות והרגועות". במכתביה לבנה כתבה אימו: "ידעת לגלות את הרגע הנכון, רגע של קרב, של נחישות, של ידיעה ברורה שאם לא תגיב מיד ובאופן הנכון, הסוף יהיה קשה יותר, ידיעה ברורה של חייל היודע שתפקידו להגן על עמו, מולדתו וארצו. וכך, אני מאמינה, הוספת אור גדול במרומים". עוד אמרה, כי "גם אם לא ראיתי אותו, אני יודעת כאימא שהוא נלחם בגבורה ובעוז, אין לי ספק בכך. משה בני האהוב עשה הכול במסירות ובהתמדה ואנחנו גאים בו. הוא הציב מטרות ועמד בהן. הוא עשה את המקסימום למען ארץ ישראל, האמין בה ועשה הכול מתוך אמונה. זה מחזק אותנו". סגן-אלוף קובי הלר, מפקד גדוד הסיור של גולני שבו לחם, ספד לו: "משה נהרג כשהוא מוביל את חייליו בגבורה. הוא היה מלח הארץ, אהב אותה ונפל על הגנתה. גם בשעה זו לוחמי הפלוגה ממשיכים בראש מורם, צנוע וגאה". אביו, אחותו בתיה, מפקדיו וחבריו, צולמו בסרט לציון שנה לנפילתו של משה ובו הם מספרים עליו. בסרט נראות תמונות שלו מהאלבום המשפחתי, תמונות המתעדות את גדילתו. הסרטון הועלה ליוטיוב.

כובד על ידי

דילוג לתוכן