עודד נולד ביום כ"ט בתמוז תשי"א (2.8.1951) ברמת-גן. עד גיל שתים-עשרה למד בבתי-הספר "יהלום" ו"ניצנים". בתקופת ילדות זו התגלה ברגישותו הרבה לסובב אותו, אהב את המשפחה והיה מסור לה, שאף לקרבת חברים והעמיק קשריו הנפשיים אתם. רגישותו, תמירותו ויופיו מצאו ביטוים בתפקידים ראשיים בהצגות, הן בגן הילדים והן בבית-הספר. ב-1963 עברה המשפחה לארצות-הברית בשירות משרד הביטחון, ועודד התקבל לבית-הספר היהודי "מנהטן דיי סקול", שהיה בית-ספר דתי. ההתקרבות לדת השפיעה עליו עמוקות, והוא השתדל – כבכל דבר אחר שהחליט להתמסר לו – לקיים את כל שנדרש ממנו והוא המשיך בשמירת המסורת מספר שנים לאחר מכן, על אף שגדל בבית חילוני. חגיגת הבר-מצוה בבית-הכנסת האורתודוכסי הייתה מאורע מיוחד. עודד עורר התפעלות רבה בקרב קהל הקוראים האמריקאי בבית הכנסת, בקריאת ההפטרה ובשמשו חזן לחלק מהתפילה, בעוברו לפני התיבה. הוא קרא בהטעמה, בקול ערב, ובעברית טיפוסית של "צבר", אשר נשמעה לראשונה בבית כנסת זה. כשסיים את בית-הספר היסודי היהודי, התקבל לבית-הספר התיכון העירוני המפורסם של ניו-יורק "ברונקס סייאנס היי סקול" ושם נתקל בצורה חריפה בבעיות הגזענות בארה"ב, באלימות ובלקיחת הסמים ע"י הנוער, תופעה חדשה יחסית לתקופה זו. באווירה זו היטיב לשמור על גאוות מוצאו היהודי והישראלי, אף אם נאלץ להתכתש עם גזענים למיניהם. מכאן הייתה הדרך קצרה לפיתוח כושרו הגופני. התמיד בענפי ספורט אחדים, בעיקר באגרוף ובג'ודו. הדינמיות הרבה שלו והצטיינותו בלימודיו סייעו לו ביצירת קשרים חברתיים עם יהודים, נוצרים וכושים ולא חסך זמן בהידוק קשרים אלה, מנסה תמיד לתהות על קנקנם של האחרים. בשנת 1967, עם גמר הכתה השישית, לאחר מלחמת ששת-הימים, חזר לבדו ארצה, בטרם שבה המשפחה. ניו-יורק הייתה לו לזרא. בהתגייסו לצה"ל התנדב ל"סיירת שקד" (למעשה רצה להתנדב לקומנדו ימי, אך לא התקבל בגלל ראייתו). בתקופת שירותו הצבאי, לאחר סיימו את "אימון הלוחם" שבר רגלו בתאונה. למרות זאת סיים קורס קציני חי"ר וסיים את שירותו כסגן. גם בצה"ל היה מקובל ביותר על חבריו וביחידתו שימש כמרכז חברתי, ביודעו לאחד את כושרו המוסיקלי, נכונותו כקצין – בשובבות ובהמצאות אין ספור של תעלולים, לשמחת כל חבריו, אשר עד היום משמשים כסימני היכר ביחידה. כתב עליו חברו חי: "עודי היה ה"רעות" עצמה – לא רק חבר. הוא היה מסור וסוחף בחומו ובקרינתו… היה לנו רקע משותף – שדה הקרב. הוא הנו יצור אנושי של כח ושל סבילות שלא יאמנו". לאחר שסיים את שירותו בצה"ל, התקבל לטכניון. במוסד זה מצא עניין רב בלימודים והצטיין בהם, בלי לגרוע או לזנוח פעילות אחרת, כמו ספורט ומוסיקה. ביום ה23- בספטמבר 1973 יצא עודד לשירות מילואים, לראשונה מאז שחרורו, שנה לפני כן; הוא ביקש למלא חובתו בחודשי הפגרה, כדי שלא לפגוע בלימודיו הסדירים בטכניון. ההורים ידעו שהוא נהג לטול על עצמו תפקידים קשים ביותר; יצא לפשיטות, למרדפים אחר מחבלים, ומכל אלה חזר בשלום. לכן בבוקר ה23- בספטמבר לא דאגו במיוחד כשנפרד מהם, לא חששו וגם לא ידעו אז שזוהי פרידתם האחרונה. בהגיעו ליחידת המילואים – עמד על דרישתו שיצרפוהו ליחידתו המקורית – לסיירת – אותה אהב ואליה היה קשור. בפרוץ מלחמת יום-הכיפורים – ב6- באוקטובר 1973 הוטל על יחידתו "לחסל" יחידת קומנדו מצרית, שנחתה בשטח סיני. עודד עמד בראש היחידה, שלחמה בהצלחה בכמה קרבות בשלושת הימים הראשונים, כנגד הקומנדו המצרי. ביום שלישי ה9- באוקטובר נתקבלה ההוראה: מעוז "בודפשט" נתון במצור של קומנדו מצרי ויש לפתוח אליו ציר גישה. הקושי היה בכך שרק ציר אחד ויחיד הוביל למעוז ועליו התמקם מארב של כח קומנדו מצרי גדול, שהיה מצויד בטילים מונחים משוכללים נגד טנקים. אנשי הסיירת ידעו שניסיון ראשון של טנקים לפרוץ למעוז נכשל. הוחלט לחסל את המארב תוך התקרבות אליו – ברגל. כאן הועמדה במבחן הפלדה מול הלוחם. תידרוך קצר של המ"פ: "נאגוף משני צדדים, נתפרץ מלפנים ואני רוצה חיסול מהיר". מימין הים, משמאל ביצה אין-סופית, במרחק של חצי קילומטר מן המוצב מתחילים פגזים להתנפץ – והפגיעות מדויקות. לפגזים נלוו שריקות כדורים. מחסה אין – האויב רובץ בשוחות עמוקות וצולף. הפצועים נחבשים תחת אש צולבת. הים מזה והביצה מזה, אינם מאפשרים הסתערות אחרת מאשר חזיתית. אויב רב במספר, חפור היטב באדמה וצולף. עודד היה המקלען שהתנדב לפעולה נושא עליו מקלע ותת-מקלע, חיפה על חבריו, חלקם חניכיו לשעבר כשהוא עומד בסכנה. אל מול האש הכבדה הוא פורץ קדימה וכאשר התרומם לקפוץ גדר תיל, הוא נורה. עמו נהרגו עוד שני קצינים – חבריו למשימה – אחת הקשות במלחמת יום-הכיפורים. אחר מותו של עודד ניתנה ההוראה להפסיק את ההתקדמות. הכוח פונה בחשכה, כשהוא גורר את הרוגיו ופצועיו ולפנות בוקר התברר כי במשך הלילה נטשו המצרים את עמדותיהם החפורות, לאחר שנפגעו קשות במשך הקרב, והוסר המצור על מוצב "בודפשט". בי"ג בתשרי תשל"ד – בן עשרים ושתיים היה בנופלו. דמות מיוחדת במינה, סמל לחדוות חיים – נעקרה מהם.
