נסטרנקו, אלכסנדר (סשה)

בנם של ורה וניקולאי. נולד ב-30.4.1965 באוקראינה, ברית המועצות לשעבר, ועלה ארצה בשנת 1994. אלכסנדר למד בבית ספר יסודי מספר 11 שבאוקראינה. בשנים אלו היה תלמיד שובב שלימודיו לא היו בראש מעייניו, אך כאשר עבר לבית הספר התיכון, הפך לתלמיד שקדן ומצטיין, מהבולטים בבית ספרו. כבר אז שאף להיות מהנדס חשמל, וניכר שנטיותיו וכישוריו התאימו לכך. הוא עזר לאמו בעבודות הבית ובגידול אחיו הצעיר,סרגי, הקטן ממנו בעשר שנים. נוסף על כל הפעולות הללו הספיק גם לבלות עם חבריו. אלכסנדר היה פעיל בתנועת הנוער הקומוניסטית "פיונרים" והיה חניך מצטיין. במקביל השתתף בחוג קרב מגע והצטיין גם בו ואף הגיע לדרגה של חגורה שחורה. בזכות מאמציו בלימודים והצלחתו, התקבל לטכניון בלי מבחני קבלה אלא רק בעזרת המלצות המורים. בזמן לימודיו בטכניון הוא גר במעונות, ואחרי סיום הטכניון עבד כחוקר פלילי בהתנדבות. אחרי שלוש שנות לימוד נסע אלכסנדר לעבוד בצפון אוקראינה. במהלך שהייתו שם נעקץ על ידי יתוש ארסי (יתושים מסוג זה היו שכיחים מאוד באותו מקום), וכתוצאה מהעקיצה הוא סבל מזיהום קשה בגרונו. הוא אושפז למשך חודשיים בבית החולים והחלים בנס. את אלה אשתו הכיר דרך חבריו, ואחרי שנתיים הם התחתנו. החתונה נערכה ב-9.1.1988, וביום סיום לימודיו בטכניון באוקראינה ב-19.6.1988 נולדה בתו הבכורה אינה. אלכסנדר אהב מאוד לטפל בה ולשחק איתה. כבוגר הטכניון עבד במפעל בקרמנצ'וג ובמקביל המשיך בעבודתו ההתנדבותית כחוקר פלילי. בשנת 1994 הוא עלה לארץ ישראל עם אשתו ובתו והמשפחה התיישבה בנתניה. בארץ התחיל אלכסנדר לעבוד כנהג וכך למד להכיר בישראל כמעט כל רחוב וכל סמטה. כעבור שש שנים מעלייתם ארצה, ב-1.9.2000, נולדה לאלה ולאלכסנדר בתם השנייה, אמילי. בפעם הראשונה שאלכסנדר נקרא למילואים הוא שירת ברצועת עזה. בפברואר 2002, כאשר נקרא לשירות המילואים האחרון ממנו לא שב, אושפזה בתו הקטנה בבית חולים ולא חשה בטוב, אך בשיחה עם אשתו אמר אלכסנדר: "אם תוכלו להסתדר בלעדיי, אני מעדיף להישאר בצבא בזמנים קשים אלו." חודש מרץ 2002 קיבל את הכינוי "מרץ השחור", מפני שבחודש זה ספגה ישראל את מספר האבדות הגבוה ביותר מבין כל חודשי אינתיפאדת אל-אקצה. פיגועים היו מעשה של יום-יום. בסך הכול נרצחו 105 אזרחים ישראלים ונהרגו 26 חיילים ישראלים בחודש אחד. ביום האחרון לחייו עוד הספיק לדבר עם בתו אמילי, שלראשונה הסכימה לומר לו דרך הטלפון את המילים הבודדות שידעה להגיד. לפני כן מעולם לא דיברה איתו בטלפון, משום שכעסה עליו שהוא אינו בבית, לצידה. שבוע לפני מותו, כשהגיע אביה הביתה לחופשת סוף-שבוע, היא בילתה איתו כל הזמן ולא עזבה אותו לרגע. אלה התקשרה אליו שלוש שעות לפני מותו, כשנח לפני הסיור. "אינני רוצה להפריע לך לישון," אמרה לו, "אז לילה טוב." אלכסנדר נסטרנקו נפל בפעילות מבצעית סמוך לגוש קטיף ב-6.3.2002. בסיורו האחרון נסע אלכסנדר ברכב סיור של צה"ל סמוך לגדר המערכת, מדרום למעבר כיסופים. חוליה של מחבלים פתחה באש מן המארב לעבר רכב הסיור, ומהירי נפצע אנושות בראשו. חבריו לכוח השיבו אש וניהלו עם המחבלים חילופי אש, אולם החוליה הצליחה להימלט חזרה לאזור חאן יונס, ככל הנראה מבלי שאיש מהמחבלים נפגע. למרות מאמציהם הרבים של חבריו ומפקדיו של אלכסנדר הם לא הצליחו להצילו, והוא נפטר מפציעתו הקשה. בן שלושים ושבע היה במותו. הותיר אחריו אישה, שתי בנות, הורים ואח. הבשורה הקשה שינתה את חיי המשפחה לעד. אלכסנדר הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנתניה ב-7.3.2002. לאחר מותו הועלה לדרגת רב-טוראי. לאחר מותו אמרה אלה אשתו: "נשארתי בלי ידיים ורגליים." גיסתו הספידה: "הוא היה כמו עץ שנתן צל לכולם. פתאום העץ נפל, והשמש פגעה בכולם. כדי לרפא את הכווייה צריך לצמוח עץ חדש, אך עץ כמוהו לא יצמח לעולם." אלכסנדר היה אדם חברותי מאוד, תרם לזולת, והיו לו אין-ספור חברים. אנשים רבים אהבו וכיבדו אותו בזכות יחסו כלפיהם, אופיו הטוב ונאמנותו. מפקדיו וחבריו העידו עליו שהיה מתנדב לכל משימה ומעולם לא סירב לבקשה. מפקד הגדוד שלו אמר בהלווייתו, בהשראת "הנסיך הקטן": "יש בני אדם אשר הכוכבים להם הם מורי דרך. לאיש העסקים שלי הכוכבים היו זהב, ולך יהיו כוכבים אשר אין לאף איש מלבדך." במקום נפילתו הקימו מפקדיו וחבריו אנדרטה לזכרו, כדי שכל מי שיעבור במקום ידע שפה נפל גיבור ששמו ייזכר לעד.