נמרודי, אליהו

בן תופחה וששון. נולד בשנת 1905 בבגדד, בירת עירק. הבן השלישי למשפחה בת תשעה ילדים. בבגדד למד אליהו ב"תלמוד תורה" ויחד עם התורה שספג הוחדרה בו האהבה לארץ-ישראל, אהבה שבערה כאש בעצמותיו. בהיותו בן 16 החליט אליהו לנטוש מאחוריו את משפחתו ועלה בגפו, בדרך-לא-דרך, לארץ-ישראל. הוא השתקע בירושלים ועבד בכל מיני עבודות מזדמנות עד אשר למד את מקצוע הנהגות והיה לנהג. כנהג וכבעל רכב מילא שליחויות רבות מטעם ה"הגנה" לעירק ולאירן. הוא שוטט ברחבי הארץ, במשאית ובלעדיה, ועם "חוג משוטטים" שהקים, טייל ברחבי מדבר יהודה ובסביבות ירושלים. לאליהו היה חוש הומור מעולה, היתה בו חברות גדולה ואמיתית ובזכות כל אלה – ואהבת האדם שבו – אהבוהו רבים. הוא הרבה לעזור לזולת אם בעזרה ממש ואם במלה טובה. אליהו, שהיה בעל קול ערב, נהג לעבור לפני התיבה, כחזן, בבית הכנסת "אהרון" בשכונת בית-ישראל בירושלים. המצב הכלכלי הקשה בארץ הכריח אותו לשוב לעירק לתקופה קצרה אולם הגעגועים לארץ גברו עליו והוא חזר – והפעם הצליח להעלות אתו את אחד מאחיו. כאשר חזר ארצה הצטרף כחבר פעיל ל"הגנה" ונשא אשה. אליהו היה מראשוני העובדים במפעל האשלג בסדום ונהג את מכלית המים שהביאה מים לאנשי המפעל. במפעל נתגלה פן חדש באישיותו: בשל שליטתו בשפה הערבית היה המפשר והמקשר בין הפועלים היהודים ולערבים, מיישב סכסוכים וכולם רחשו לו כבוד רב. בנוסף לעבודתו כנהג טיפל בענייני הביטחון השוטפים של המפעל. באחד הימים בחודש חשוון תרצ"ו, יצאה קבוצה של חברי ה"הגנה" במקום, ואליהו בתוכם, להתאמן בזריקת רימון. אירעה תאונה ואליהו נפצע קשה מרסיסי רימון. הוא הובא בסירה למפעל הצפוני ומשם לבית חולים בירושלים, במסווה של פגיעה בתאונת עבודה, וזאת מאימת השלטון הבריטי. אליהו התייסר במכאוביו ימים מספר וביום כ"ז בחשוון תרצ"ו (23.11.1935), מת מפצעיו והובא לקבורה בבית העלמין שעל הר-הזיתים. קברו נהרס על ידי הירדנים ולא נותר זכר ממנו. השאיר אשה, נעמי לבית זילכה, בנות, הורים, ארבעה אחים וארבע אחיות. כתבה לזכרו נתפרסמה בספר "ההגנה על סדום". בתחקיר שנעשה בשנת 2017 נמצא שמקום מנוחתו בהר הזיתים, ירושלים, ישראל.