נולד בבאר שבע, ביום כ"ד בניסן תשל"ה (5.4.1975). מסכת חייו הייתה רצופה קשיים ומכאובים ואף על פי כן אהב את החיים ונאחז בהם. בהיותו תינוק נדד בין משפחות אומנות עד שאומץ בידי חמדה וחיים בן שושן מחולון. את ראשית לימודיו עשה בבית ספר יסודי בחולון. בהגיעו לכיתה ח', נשלח לכפר הנוער "ויצו" שבנחלת יהודה – מוסד חינוכי המשלב בית ספר, פנימייה ומשק חקלאי. סיים את לימודיו במגמה הביולוגית, עם בגרות מלאה. במקום זה מצא אהבה, אוזן קשבת וקבלה מוחלטת אצל רחל האוז, אם הבית, שפתחה בפניו את ביתה, לימדה אותו לראות את האור והובילה אותו להכיר בכישוריו, ביופיו ובעוצמתו הפנימית. לא בכדי כינה אותה "אמי", ואף יצר קשר מיוחד עם בנותיה. חברת נפש נוספת הייתה לו בפנימייה, דנה, בה ראה את אחותו ועמה חלק את סודותיו. רבים מצוות הפנימייה ומהתלמידים היו קרובים אליו ואף שמר על קשר עימם ועם משפחותיהם גם לאחר סיום לימודיו. אף כי היה נער שקט, בתקופת לימודיו בפנימייה היה פעיל ומעורב בחיי החברה, אהב לשחק כדורגל, גילה חוש משחק ומשיכה לתאטרון, והיה שותף בערבי תרבות כשחקן וכמתכנן. הוא היה מוזיקלי מאוד ואהב להאזין לשיריהם של בועז שרעבי וגלי עטרי. לרגל יום הולדתה השלושים ותשעה של גלי עטרי כתב לכבודה את השיר "פסגת גילוי עטרה": "כן דרכך סוגה בשושנים / בשביל החלב לכוכב הנוגה / חשה עוד פעם את המגע / לעוף מעל הפסגה / ומספרים, שאת ממריאה עם הרוח / ושרים שאת חזקה מהרוח / ואל לנו לשכוח / שלך תמיד נוכל לסלוח / ואת מרקדת בדרך ארוכה / בליבנו תמיד תישארי המלכה / חסד נשמור לך מאז הללוייה / מתי כבר תלדי את ולנטינו או איזמרלדה? / ואת נמצאת באמצע שום מקום / עוד מעט שרת רק אתמול / כעת את בקרב אחרי היום / טעמת מעוקץ הדבש והחלב / לבנה ממשיכה בעקבותיו / את כבר לא ילדה קטנה שבוכה בסתיו / בלוז חורפי את מזמרת לנו עכשיו / ואת עדיין כמו עוף מוזר / נעטפת במעגל שאיננו נסגר / שיר לשירים כבר שרנו ביחד / כי איתך עוד יום התעצמנו מאז / עברנו מזמן את אמצע ספטמבר / גם התנפצה המראה המכושפת / אך נותרו לך הקסמים להפוך עור לנחושת / סליחה אם נפגעת מהמסר / אז אם יש לך שמש אדומה בליבך / והחופש הקוסם עדיין זורם בדמך / הקריני לנו אור וחום בקולך." הודות לתמימותו ולטוב לבו התחבב מאוד על חבריו לפנימייה ועל מוריו. תמיד עזר לכולם והחיוך לא מש מפניו. חבריו זוכרים את צחוקו המתגלגל, המהדהד. כמי שניחן בנפש פיוטית ורגישה, אהב את מקצוע הספרות והרבה לקרוא. אהב במיוחד את השיר "חופים" של נתן יונתן, ואת השיר "זמר נוגה" של רחל המשוררת. לו עצמו הייתה שפה יפה ועשירה, ואת הסערה המתחוללת בנפשו פנימה היטיב לבטא בשירים שכתב, ואף קיווה להתפתח בתחום זה. השיר "נר הלילה": "והוא עדיין דולק / מהבהב בידי השטן / מחפש לבכות, לשתוק / להאיר פנים בלבן / להעיר מתים מהקברים / להוליכם לבתי חיים / לעורר דבורים מהכוורות / שיעקצו פרחים חולים / לעוור את הולכי הרגל / למנוע מהם להגיע לביתם בחשכה / לסנוור את נוהגי המכוניות בשקט / להשלים את תמונת התאונה // בפסח מחפש את פירורי החמץ / נשלח השטן בידי אלוהים לנסות / לגרום לנו לצעוק לאור הנר המחמם / להחזיר לנו עטרת איוב / והוא כבה, כבר לא דולק / נגאל בידי המלאך הטוב / למרות שכבר לא נשרף בכאב / הוא הלבין פני רבים בשחור." השיר "נר השחר": "כולם חיכו לו / כל הלילה / כבר נדלקו כל האורות / רק לו נר השחר / כולם חיכו לו שיבוא / לבוא האור ששכח / כל הפנסים עוד דולקים ברחובות / רק לא נר השחר / כולם חיכו בחושך השחור / כמהים לשחר הלבן / בכו עד כלות הדמעות / שטבעו באופל הלילה / כולם חיכו לו / כבר לא ידעו למה לחכות / מדליקים מאות נרות זיכרון / אך לא את נר השחר / כולם חיכו עד עייפות / נרדמו עם עלות השחר / כל האורות כבו / לא יזכו לראות את האור הגדול / של נר השחר." השיר "עלה יתום נושר בסתיו": "מישהו בוכה את גשמי הסתיו / לא נותן לחורף לבוא אחריו / השחור צובע את כל מה שאהב / ואילו הלבן נשטף ונתעב // סתם עם סתיו, סתיו של סתם / סתם שכב בסתיו / מישהו יאהב חשב לשנוא / שטן הוא הסתיו הנאהב. // מישהו דרך על פרחי הסתיו / יקטוף את האביב בדמי ימיו / לפרפר נותר רק הכוכב / שהוא דבר נשגב. // מישהו סובל כחום הסתיו / המוריש לקיץ את חייו / לאף אחד אין לב של זהב / כל אחד לשני חייב. // לא באה לטובה העונה / לתפילתנו היא כבר לא עונה / חווה אמנו עדיין מתענה / כי נשר עלה התאנה." בסיום כיתה י"ב ביקש להצטרף לגרעין נח"ל, מתוך רצון להימצא במסגרת יציבה, עם חברים קבועים, ונקלט בגרעין "רעיון" שעלה לשנת שירות לפני הגיוס בקיבוץ יראון. החברים מהגרעין מספרים על נער "שקט, צנוע, מחייך, חבר'מן, תמיד מתעניין בנעשה סביבו. … גילינו כי הבחור מוכשר, כותב שירים נהדרים." בקיבוץ מצא בית חם ואף משפחה מאמצת – משפחת פרנק – והיה בה כבן בית, כפי שמספרים החברים בגרעין: "סלביה וגיורא טיפלו בו, דאגו לו ואהבו אותו, כמו לבן שלהם. בזמן הצבא היו מחכים לו שייכנס דרך הדלת עם מדים, יחייך, ינשק את כולם, ידבר, ישב בפינת התקליטים לשמוע את האהובים עליו במיוחד…" בתקופה זו החליט לשנות את שמו משחר לבועז – שם תנ"כי המבטא חוזק ועוצמה. סלביה שעזרה לו לבחור את שם המשפחה, הציעה את השם "הוד", שם המזכיר את הודו – ארץ מוצאו, ובנוסף – שם המביע הוד והדר, פאר מלכותי. בועז המשיך לשמור על קשר עם חברים מהפנימייה, ובמיוחד עם רחל, אם הבית שכה אהב. בתום שנת השירות, בסוף חודש נובמבר 1993, התגייס והוצב בחטיבת הנח"ל בגדוד 931. הוא יצא לטירונות קרבית, והוכשר כלוחם. בעת שירותו ברצועת הביטחון שבדרום לבנון היה חשוף לסכנות אך לא חשש, והיה חדור גאוות יחידה. מפקדיו מעידים כי היה חייל למופת וביצע את תפקידו לשביעות רצונם המלאה. בועז נקשר מאוד למפקדו אבי אבקסיס, וראה בו דמות מופת ומודל לחיקוי. אבי, כמפקד, ליווה את בועז, העניק לו יחס חם ותומך, היווה בעבורו משענת יציבה, הבטיח לעזור ולתמוך בו גם לאחר שירותו הצבאי, והיה לו "כאח, אב וחבר…", כפי שהתבטא בועז לא אחת. ביום 6.12.1994 נהרג אבי ממטען צד כאשר פיקד על נגמ"ש של כוח צה"ל שהיה בדרך לביצוע מארב בדרום לבנון. מותו פער חלל עצום בנפשו של בועז והותיר אותו המום וחסר אונים. רחל, מכפר הנוער, מספרת כי לאחר הלווייתו של אבי התבטא בועז במילים "חבל שאלוהים לא לקח אותי במקומו". את השיר "חלום אדום/תמונת דם" כתב בועז לאחר נפילתו של אבי: "ראיתי ציפור קטנה אדומה / נוצות מרהיבות, קסומות ביופיין / כמוה, לא ראיתי מעולם. / פתאום צנחה לאדמה / ראיתי פרח מלבלב אדום / פרח נדיר, מוגן, אסור לקטוף! / ופתאום עלי כותרת עפים רחוק / והגבעול נותק, נותר יתום. / ראיתי עץ חזק, בריא ורענן / ענפיו מסתעפים עליו בצבע ארגמן / פתאום הרוח נושבת בעלים / כולם נופלים, מכסים קבר תמים. / והנה מלאך מחייך דומם / דמעות זולגות לו, הוא מדמם! / כנפיו האדומות נתלשות באכזריות. / תעירי אותי מהחלום האיום, העצוב!" בועז לא הצליח להתאושש מאובדנו של מפקדו וחברו האהוב ולא מצא עוד טעם לחייו. ביום י' בשבט תשנ"ה (11.1.1995), חודש לאחר נפילתו של סמל-ראשון אבי אבקסיס, נפל בועז בעת מילוי תפקידו והוא בן עשרים. הוא הותיר צוואה שבה הורה לשנות את שמו ליעקב נלאה. כן ביקש להקריא על קברו את שני השירים שאהב כל כך – "עוף מוזר" לרחל שפירא, ו"זמר נוגה" של רחל המשוררת. בועז-יעקב נטמן על פי צוואתו בבית העלמין הצבאי שבחולון, עיר ילדותו שאהב. נפרדו ממנו חברי גרעין "רעיון": "אדם נמלא פליאה ופחד בפני מעשה נחרץ של עלם בן תשעה-עשר אביבים. איזו אימה ריחפה על נשמתו להדוף אותה אל האין. כמה כוח, כמה אומץ נדרש לגזור על עצמו, במו-ידיו, חידלון, להטיח בפני העולם כזה אשם וכזאת אחריות. וכמה ייאוש באותה החלטה אישית, מלאת בדידות וכאב – להיפרד מהחיים. שירים שכתב בצר לו, יישארו עדות נצח לנפתולי נפשו שלא ידעה מנוחה. אתה שומע בהם את כל סולם הצלילים של נפש: מן הרך, העדין, הלירי, המתגעגע – ועד לצלילי סופה ומרי. קללה מוטחת אל פרצוף העולם שנתן לו כל כך מעט תקווה. שיהיה לפחות המעט הזה, פרחי מילים וקוצי מילים שהשאיר בועז, זר זיכרון על עפרו שיפרח עם שמו לתמיד." ועוד כתבו החברים מהגרעין: "צריכים לעשות לך הקדשה, הספד, משהו. קצת קשה לנו לדבר על בן אדם שאינו כבר כאן. מה עוד אפשר להגיד עליך?! לך?! אולי אנחנו צריכים להסביר לאנשים כאן כמה כן ידענו עליך, כמה ניסינו לדבר איתך. כמה רע לנו עם זה שאתה לא פה, לא אתנו בגרעין. כמה תחסר לנו. … היית אדם רגיש, מבין, כל כך מבין, שיודע רק להעניק ולא עשה רע לאיש בחייו הקצרים. … מי שלא היה בגרעין לא יכול להבין מהי רמת הקשרים בינינו. אם רק תדע כמה אתה חסר פה – השמחה על פניך, תמיד מאושר לראות את כולם, אולי זה משחק, גם כשרע לך אתה צוחק, אבל שתדע דבר אחד: אף פעם לא נשכח אותך, אתה תמיד תימצא בפינה קטנה בלבו של כל אחד מאתנו. אוהבים אותך תמיד." בועז הונצח באנדרטה של חטיבת הנח"ל בפרדס חנה. קיבוץ יראון הוציא חוברת לזכרו ובה דברי חברים, והשירים שאהב.
