בן חנה ומיכאל. נולד ביום י"א בניסן תש"ם (28.3.1980) בגבעת שמואל. אח בכור לרחל ולדן. למד בבית הספר היסודי 'אלון' בגבעת שמואל, ומשסיים את כיתה ו' עברה המשפחה לכפר סבא. קובי למד בחטיבת-הביניים 'בן צבי' והמשיך לתיכון 'אורט שפירא' בכפר סבא, במגמת הנדסה ממוחשבת. בסיום כיתה י"ב קיבל דחיית שירות, המשיך לכיתה י"ג ובסיומה הוסמך כטכנאי מחשוב ובקרה. קובי גדל והיה לנער נאה ומטופח, מוקף במשפחה אוהבת ובחברים שאהב. "הוא היה בחור חמוד, ילד מקסים שהיה מקובל מאוד מבחינה חברתית," סיפר המחנך שלו, "תלמיד נהדר, שקדן ומסודר. תמיד הראיתי את המחברות שלו כדוגמה לתלמידים אחרים." לקובי הוצע להמשיך בלימודים לתואר הנדסאי, אך היו לו תוכניות משלו – הוא רצה להיות חייל קרבי, וכבר שנתיים לפני גיוסו החל להתאמן אימונים גופניים אינטנסיביים כדי להתקבל ליחידה קרבית. בנחישות, באימוני כושר וריצה יומיומיים ובקורסים מיוחדים, הוא פיתח את כושרו הגופני. "כל סנטימטר בגובה שלו, 1.86 מטר, היה מוצק כמו ברזל," סיפרו חבריו. באוגוסט 1999, בתום שנת הלימודים הי"ג, התגייס קובי לצה"ל. הוא לא הסכים להגיע לחיל-המודיעין ושובץ, לאושרו, לחטיבת 'גבעתי'. בתום מסלול הלוחם נשלח לקורס חובשים קרביים, ושם מצא את ייעודו. "הוא ממש מצא את עצמו מחדש בקורס החובשים, מהיום הראשון שלו שם," סיפרה אחותו. "כבר אז, כל המפקדים אמרו עליו שהוא קורץ מחומר מיוחד, של כאלה שלא מהססים לסכן את עצמם כדי להציל אחרים… כולם אמרו עליו שהוא חרוץ ומוכשר, תמיד משקיע את המקסימום." באמצע שנת 2000 סיים קובי את הקורס והחל לשרת כחובש בתאג"ד 'שקד' של חטיבת 'גבעתי'. הוא שירת בלבנון ולאחר-מכן ברצועת עזה. קובי היה "הכי קרבי שיש," כדברי מפקדו. אהב מאוד את הפעילות המבצעית ואת תפקידו כחובש, התנדב לכל פעילות ולפעמים אפילו התלונן שאין מספיק 'אקשן'. הנושא של עזרה לזולת היה טבוע בדמו של קובי. בקורס חובשים אמר לחברו "לא משנה באיזה צד יהיו פצועים, לנו או לאויב, אני מטפל בכל פצוע כמו בכל בן אדם." ואכן, כששירת בלבנון נפצע לידו איש החיזבאללה, וקובי העניק לו טיפול חירום לפני פינויו לבית-חולים לבנוני. בכל עת, גם בחופשות, קובי הסתובב עם תיק עזרה ראשונה, ומדי פעם נזדמן לו לטפל בפצועי תאונות. הוא ראה במקצועו ייעוד, ותיכנן ללמוד, בתום שירותו, את מקצוע הפרמדיק באוניברסיטה בבאר שבע. ביום ו' באלול תשס"א (25.8.2001) נפל קובי בקרב בגוש קטיף. במהלך אירוע, שבו חדרו שני מחבלים למוצב 'מרגנית' ופתחו בירי, נפצע קשה סגן מפקד הגדוד. קובי, שהגיע עם התאג"ד לנקודת המתנה מחוץ למוצב, ביקש אישור להיכנס למוצב ולהצטרף ללחימה. הוא רץ לבדו אל המוצב, כשהוא מודיע "אני נכנס להציל את הסמג"ד, חפו עלי." למרות שהמוצב טרם טוהר, קובי החל מיד בטיפול בפצוע כדי לעצור את שטף הדם שפרץ מגופו. בתוך כך נפגע קובי ונהרג מצרור שנורה לעברו על-ידי המחבל, מטווח מטרים ספורים. על הנחישות, הדבקות במשימה, קור הרוח ואומץ הלב שהפגין קובי במעשהו זה הוענק לו לאחר מותו ציון לשבח מטעם אלוף פיקוד הדרום, האלוף דורון אלמוג. בתעודת הצל"ש נכתב, לאחר תיאור האירוע: "התנהגותו של סמל קובי ניר מבטאת הלכה למעשה את שבועת החובש, במסירות נפש שאין למעלה ממנה – להציל את חיי חבריך, גם במחיר חייך שלך." בקרב נהרגו מלבד קובי גם רס"ן גיל עוז וסמל צחי גרבלי. בן עשרים-ואחת היה בנופלו. קובי הועלה לאחר מותו לדרגת סמ"ר. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בכפר סבא. הותיר אחריו הורים, אחות ואח. ספד לקובי מפקדו, סא"ל ארז: "קובי היה אדם מדהים. בחייו ובמותו היה לדוגמה, מופת לחיקוי לחיילי היחידה. הוא ניחן באופי של מנהיג, והתגלם בו השילוב האידיאלי בין לוחם לחובש. תמיד הוביל קדימה, התנדב ראשון לכל משימה והיה במרכז העניינים. מפקדיו וחבריו אהבו אותו מאוד, שכן היה אדם מיוחד, שאין רבים כמותו. קובי יישאר בליבנו תמיד. ננצור את זכרו, ונחנך את חובשינו ולוחמינו על פי דרכו." להנצחת זכר קובי, תרמו הוריו תשמישי קדושה לבית-כנסת בבת ים.
