נימן, מוניק-משה (מישק’ה)
מוניק-משה (מישק'ה), בן לובה ועקיבא, נולד ביום ג' בתשרי תש"ב (24.9.1941) ברוסיה ועלה ארצה עם משפחתו בשנת 1957. הוא סיים את לימודיו בבית-ספר יסודי בוורוצלב שבפולין. מישק'ה נולד בימי מלחמת העולם השנייה בסיביר, וגדל בתנאי-חיים קשים ביותר, ללא תזונה מספקת ובקור עז. בשנת 1943 נדדה משפחתו לעיר גורקי וכעבור שנתיים עברה לפולין. מישק'ה נימול כשהיה בן שש, ולפי בקשתו, שכן אז היה בסביבת יהודים. יחד עם לימודיו בבית-ספר פולני, למד תורה ב"חדר". מילדותו היה מישק'ה מלא-חיים ולא פחד מאיש. הוא ידע להגן על עצמו ולהחזיר מכה לכל מי שלעג לו על יהדותו, והיה עוזר ליהודים אחרים כשהתנכלו להם. מוניק החל לעבוד כדי לעזור להוריו, ובפולין עבד שנתיים כמכונאי במוסך. אחרי שהמשפחה עלתה ארצה והתיישבה בתל-אביב, עזר לאביו בעבודתו בייצור שמיכות. כעבור זמן עבר לעבוד כמכונאי במוסך בתל-אביב, ואחרי שלמד נהיגה החל לעבוד כנהג. מוניק גויס לצה"ל בתחילת מאי 1960 והוצב לחיל הכללי. לאחר הטירונות שירת כנהג במפקדת פיקוד המרכז ואחרי-כן במחנה מטכ"ל. לאחר שסיים את שירותו הסדיר, הוצב לשירות מילואים בחיל ההנדסה. כעבור זמן הועבר לחיל ההספקה ושירת בפלוגת הובלה כנהג משאית. במלחמת ששת הימים השתתף כנהג משאית גוררת בחיל-האוויר. אחרי-כן נקבע תפקידו כנהג מובילים והוא שירת בפלוגות הובלה שונות. במהלך מלחמת ההתשה במרס 1969, נקלע מוניק במשאיתו הפרטית להפגזה של המצרים בסיני. פגז פגע במשאיתו והוא הצליח לקפוץ ממנה וניצל בנס, שכן המשאית נשרפה כולה. ברבות הימים עבר השתלמות הסבה לגוררים. לאחר השחרור בשנת 1962, התחתן מוניק והחל לעבוד כנהג עצמאי. לאחר שהקים משפחה, עשה ככל יכולתו שילדיו יהיו מוגנים ולא יסבלו כפי שסבל הוא בילדותו. הוא עבד כנהג בחברת "מטענים" בתל-אביב ואחרי-כן בחברת "טיטניק" בתל-אביב, ובאחרונה עבד בחברת "שלב". כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, נקרא מוניק ליחידתו והשתתף במלחמה כנהג מובילים. ביום ג' בחשון תשל"ד (29.10.1973), לאחר שהפסקת האש נכנסה לתוקפה, כשהיה בדרכו חזרה ממילוי משימת הובלה בגדה המערבית של תעלת-סואץ, נפגע מוניק מהתפוצצות מוקש ימי באגם המר ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה, בת ושני בנים, אם, שלושה אחים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד פלוגתו: "מוניק הפליא במסירותו ובאחריותו בביצוע עבודתו. רוחו הטובה השפיעה על כל חבריו למחלקה;" בשיר לזכרו נכתב: "משה אוהב אדם / נועז, גבור / לעולם לעולם / לא יחזור"
