בן קלרה וסמיון. נולד ביום כ"ה באב תשל"ט (18.8.1979) בחרקוב שבאוקראינה. בן בכור להוריו, שמילדותו נקרא בחיבה "ליושה" בפי כל. כשהיה בן שנה ושלושה חודשים לערך נולד אחיו רדימיר. במקביל ללימודיו בבית-ספר היסודי בחרקוב, למד אלכסיי גם בבית-ספר למוזיקה. הוא המשיך ללימודי תיכון, בגימנסיה 'שעלבים' בחרקוב, עם דגש על לימודי אנגלית, מתמטיקה ופיזיקה עם מורים פרטיים. בנוסף, למד בישיבה בקרקוב ובבית-ספר יהודי, והקדיש שעות רבות ללימודי עברית, תורה והיסטוריה של העם היהודי. אולג, שהכיר את אלכסיי בבית-הספר היהודי, סיפר: "בחרקוב שבאוקראינה נפתח בית-ספר יהודי. ילדי יהודים מכל בתי-הספר נהרו אל החיים החדשים הללו, העלומים עדיין… כך הכרתי לראשונה את אלכסיי, היכרות שמאוחר יותר הפכה לחברות… היתה בו סקרנות כוללת. דברים רבים איחדו אותנו, כמו הכמיהה לידע וללימוד שפות זרות – עברית, אנגלית. תחביביו הרבים כללו מוזיקה, בולאות, ספורט, בניית דגמים, הופעות חובבים, הכשרה צבאית, חוג לירי, אהבה לבעלי חיים… עוד כשהיה ילד ואחר-כך נער, אלכסיי השאיר אחריו זיכרון טוב. גם בבית-הספר הוא היה תלמיד למופת. תמונתו התנוססה על לוח הכבוד של בית-הספר במהלך כל שנת הלימודים." אלכסיי היה צעיר שמח, אהב לקרוא ספרים ועסק בספורט, בעיקר שחייה והתעמלות. הוא לא נהג להרבות בדיבור, אבל ידע להקשיב לאנשים ועל כן היה מאוד אהוב בחברה, מוקף תמיד בחברים והיה מעניין להיות בחברתו. בחודש יוני 1996 עבר אלכסיי מבחנים במסגרת תוכנית 'סל"ע', הכנה להמשך לימודים בישראל. עם קבלת התשובות, כתב ביומנו: "היום נודעה לי תוצאת הבחינה לצורך לימודים בישראל. עברתי. אני לא יודע, אני כנראה שמח או משהו כזה, ואני מאמין שזה ישנה את החיים שלי לטובה או לרעה. ימים יגידו." ביום 24.9.1996 עלה אלכסיי לישראל, יחידי מכל משפחתו, והחל ללמוד באולפן באיבים. ביום 10.12.1996 כתב אלכסיי ביומנו: "הפכתי לאזרח ישראלי. יש לזה משמעות רבה בשבילי. פתחתי דף חדש בחיים שלי. אני מקווה שב-26 אעבור את הבחינה ואתקבל לטכניון, המקצוע העתידי שלי עשוי להגשים חלומות שנוגעים לחיים הפשוטים." אלכסיי אכן עבר את הבחינות והחל ללמוד במכינה בטכניון בחיפה, לקראת לימודי אווירונאוטיקה – חלומו מאז ילדותו. באמצע שנת 1997, לאחר שהתברר להם ממכתביו כמה מרוצה אלכסיי בישראל, עלו לארץ הוריו ואחיו. המשפחה התיישבה בחיפה, שם למד בנם. אלכסיי, שהצטיין בלימודיו, התכוון להמשיך ללמוד אחרי השירות הצבאי שאליו זומן. בחודש פברואר 1998 התגייס אלכסיי לצה"ל. סיפר חברו אולג: "כאשר ליוויתי את חברי הטוב ביותר לצבא… ראיתי בעיניו את שמחת החלום שהתגשם: להוכיח ולהראות במעשה ובאופן פעיל את עוצמת אהבתו לעם ישראל, ולהפגין את הכשרתו הצבאית שרכש עוד בבית הספר." אלכסיי החל במסלול הכשרת לוחמים בחיל-ההנדסה הקרבית. "את המסלול התחיל בטירונות קשה ובאימון מקצועי ותובעני," סיפר מפקדו, "וסיים בצורה יוצאת מן הכלל, על אף הקשיים הרבים." בתום המסלול החל אלכסיי לשרת באזור עזה, בליווי ואבטחת אוטובוסים, וביומנו כתב: "היום התחלנו את הקו שלנו. זה היום הראשון, מאוד מצא חן בעיני." ביום ט' בחשוון תשנ"ט (29.10.1998) נפל אלכסיי בפעילות מבצעית בגוש קטיף. הוא נסע בג'יפ שליווה אוטובוס אשר הסיע תלמידים מבית-הספר בכפר דרום לעצמונה. מחבלים הגיעו במכונית תופת והתכוונו להתפוצץ תוך כדי התנגשות באוטובוס, אך הג'יפ חסם אותם. המכונית התפוצצה בעת הפגיעה בג'יפ, אלכסיי נהרג ושני החיילים האחרים נפצעו. יושבי האוטובוס לא נפגעו. בן תשע-עשרה היה אלכסיי בנופלו. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בחיפה. הותיר אחריו הורים ואח. ספד לאלכסיי מפקדו, סא"ל יצחק: "גאוותו של אלכסיי בשירותו הצבאי נתנה לו את הכוח לרצות להמשיך, ולהצטיין בכל דרך בה בחר… ביום זה מרכין הגדוד את ראשו, ומצדיע לאלכסיי." כתב אולג, חברו של אלכסיי: "חבר שלי אהוב, אני מתגעגע, כותב לך שירים, מביט בתמונתך, ואז נזכר בצחוק ובחיוך שלך. שן על משכבך, חבר שלי אהוב, הן כל אחד כמה לבצע מעשה גבורה כמו זה שלך. בלבבות ובנשמות שלנו, השארת אחריך חותם של עצב דק, שקוף…" ולרי קופר, בן-דודו של אלכסיי, כותב: "אנו חיים בעולם בנוי הריסות/ חרש בוכים בשירה/ ומיד פורצים לקרבות/ ובעבור ימים טרופים/ יאבדו הם, הבנים// קבלו את פנינו מי ים נוגים/ שמחה ועצב יחד שוכנים/ רגע אחד פוגע חיש קל/ ואין מציל למי שנפל// הרוע אכזר, אין בו רחמים/ גם לא לנבלות האוחזות ברובים/ אך זכרי אמא, אין מקום לפחד/ כשהעדר סוגר עלי באש קולחת// מאחורי גבנו הילדים, הילדים/! היינו להם קיר החיים/ היישר אל התופת לא הסתרנו פנים/ להבות האלמוות שורפות מבפנים// השקט ירד על דממת חיינו/ ענני אבק תחת רגלינו/ שלום אהובות/ אל תבכי ארצנו// אדמתי, הארץ המובטחת/ עכשיו גם אני איתך." ביום 7.12.1998 נערך טקס לזיכרו של אלכסיי בעיר קטניה באיטליה, שם החליטה ועדה להעניק לו ציון לשבח. איש שגרירות ישראל, שנכח בטקס, כתב למשפחה: "כבכל שנה, ועדת Rosario Livatino מעניקה אות ציון לשבח למספר אישים שהקדישו עצמם למען החברה, ופעלו להגנת כבוד האדם. בשנה החמישית להענקת האות החליטה הוועדה להעניקו לבנכם, החייל הישראלי שאיבד את חייו כאשר מנע בגבורה התקפת טרור נפשעת, שכוונה נגד אוטובוס מלא בתלמידים." הנצחות רבות נעשו לזכרו של אלכסיי: על שמו נקרא בית-הספר בעצמון, שם לומדים התלמידים שהציל, וכן כיתת שדה במושב בית חשמונאים. לבית-הכנסת בכפר דרום הוכנס ספר-תורה שנכתב לזיכרו. במוזיאון הגבורה היהודית בחדרה מונצח שמו של אלכסיי בלוח הזיכרון. הארגונים נעל"ה וסל"ע הקימו קרן מלגות לתלמידים מצטיינים על שמו. ארגון המתנדבים הצעירים בבית-הספר מס' 170 בחרקוב שבאוקראינה, שבו למד אלכסיי, נקרא על שמו. אמבולנס ממוגן ירי שנתרם על ידי חברה צרפתית ונוסע בכבישי גוש קטיף נקרא על שמו של אלכסיי. הוריו של אלכסיי קיבלו גביע על הצלת חיי אדם מהחברה הספרדית "רוזריו ליבטינו", הקרויה על שם עו"ד שנהרג בפיגוע. ארגון בינלאומי לנפגעי טרור איסלמי בארה"ב העניק להוריו של אלכסיי תעודה על שם דוד דלארוזה, שנהרג בשנת 1988 כשניסה להציל משפחה מאוטובוס בוער עליו זרקו מחבלים בקבוקי תבערה.
