נייס (גוטהולץ), יעקב

בן שרה (סרול) ומשה, נולד ביום ו' בתמוז תרס"ה (9.7.1905) בפולין. הוא התחנך ברוח המסורת אך משבגר נמשך בלב ונפש אל הציונות, התגבר על השמרנות של סביבתו, הצטרף אל "החלוץ" ויצא להכשרה חקלאית כדי לעלות ארצה. לרוע מזלו לא הספיקו מכסות הסרטיפיקטים (רישיונות העלייה) גם בשבילו ולכן ניסה להעפיל ארצה בלי רישיון. הוא נתפס על-ידי שומרי-הגבול הפולניים ונדון למאסר בעוון ניסיון לצאת מפולין בלי תעודות ורישיון. אחרי מאסר ממושך נאלץ להתגייס לצבא הפולני ושירת שנתיים בחיל-הפרשים. את פולין לא אהב ולא ראה אותה כמולדת הראויה כי ישרת אותה, אך למען כבודו האנושי והיהודי השתדל ללמוד את המקצוע הצבאי כראוי וכששוחרר אחרי תום שירותו הביא הביתה תעודת הצטיינות. הוא קיבל דרכון כחוק ובשנת 1931 יצא לצרפת להשתלם בחקלאות כדי להתכונן ולעלות לארץ-ישראל. בסגולותיו האישיות נתחבב על מכריו בצרפת והצליח למשוך רבים לציונות ולהתרימם לקרנות הלאומיות. שם אירגן את קבוצת "אחוה" ונבחר כציר לקונגרס הציוני מטעם הציונים הכלליים. כשעלה ארצה ברישיון בשנת 1936 מצא את היישוב עומד על נפשו מול ההתקפות הערביות. בפרוץ מאורעות-הדמים תרצ"ו-תרצ"ט, התגייס לנוטרות, וכחייל-פרש לשעבר נשלח אל הגליל העליון. יעקב היה נדיב לב ונכון תמיד לבוא לעזרת הזולת. בשנת 1940 התנדב, לפי צו המוסדות, לצבא הבריטי וצורף לבריגדה היהודית. אחרי מיגור האויב הנאצי הירבה לעזור לשארית הפליטה באיטליה ובצרפת. אחרי 4.5 שנות שירות חזר ארצה. בפרוץ מלחמת-העצמאות בחורף תש"ח, בעקבות החלטת עצרת האו"ם ב-29.11.1947 על חלוקת הארץ לשתי מדינות, התנדב לצבא על אף בריאותו הרופפת ו43- שנותיו ושירת בחטיבת ירושלים. לשאלת קרובו, משום מה הוא עושה זאת, השיב: "אני, שידעתי לשרת בצבא הפולני ובצבא הבריטי, לא אשרת בצבא ישראל?" ואכן שירת באמונה, במסירות ובגבורה עד שנפל בקרב בהר-ציון ביום ו' באב תש"ח (11.8.1948). נקבר בשייח'-באדר א'. ביום י"ז באלול תש"י (30.8.1950) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים.