זאב, בן חנה ודויד, נולד ביום ה' בשבט תרפ"ז (8.1.1927) בפולין, בעיירה ז'יררדוב הסמוכה לבירה ורשה. גדל והתחנך במקום הולדתו. בפולין חיו ערב מלחמת העולם השנייה שלושה ורבע מיליון יהודים. ורשה, בירתה של יהדות פולין, היוותה גם מרכז חשוב של יהודי העולם כולו. למרות המצוקה הכלכלית נהנו היהודים מתנופה תרבותית, חינוכית, דתית ופוליטית, קיימו מוסדות סעד והוציאו לאור עיתונים וספרים. המשבר הכלכלי החריף שפקד את העולם בשנות השלושים השפיע קשות על כלכלתה של פולין והביא להחרפת הנימות האנטישמיות ולדחיקת רגליהם של היהודים, שנחשבו כבעלי מעמד מפתח בחיי הכלכלה הפולנית. ב-1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה עם פלישתה של גרמניה לפולין וכיבושה במלחמת בזק ("בליצקריג"). מיד לאחר מכן פורסמו צווים ותקנות אנטי-יהודיות שהביאו לבידודם החברתי של היהודים, לנישולם הכלכלי ולערעור כל מערכות חייהם. הבירה ורשה נכנעה לגרמנים ב-28 בספטמבר 1939, לאחר שלושה שבועות של עמידה בהפצצות והפגזות. לעיר הובאו 90,000 פליטים מהעיירות הסמוכות, ביניהן ז'יררדוב, ותנאי החיים החמירו באחת: הצפיפות גברה, מנות המזון קוצצו והאוכלוסייה סבלה מקור ומרעב. מעצרים, רצח ברחובות, הוצאות להורג, משלוחים למחנות ריכוז, חטיפת בני אדם ושילוחם לעבודות כפייה ברייך הגרמני היו מעשים של יום-יום. באוקטובר 1939 מונה יודנראט אשר התבקש לספק לגרמנים עובדי כפייה. בנובמבר 1940 נסגר גטו ורשה והוקף בחומה. בשיאו היו בגטו למעלה מ-400,000 יהודים. גירוש היהודים למחנות ההשמדה – בעיקר לטרבלינקה – החל ביולי 1942 והתבצע בכמה גלים. הגטו חוסל במאי 1943, אחרי המרד היהודי שבו נגרמו לנאצים אבדות רבות. עד תום המלחמה נרצחו כשלושה מיליון מיהודי פולין. כל משפחתו של זאב גורשה לגטו ורשה, שם נספו כולם. רק הוא הועבר משם לגטו מלאבה. בהמשך שהה שנתיים במחנה המוות אושוויץ, שם היה פעיל במחתרת, עד ששוחרר על ידי הרוסים. מפולין התגנב זאב למערב גרמניה בשאיפה עזה לעלות לארץ ישראל. הוא דחה הצעה לנסוע לאמריקה והעפיל ארצה באונייה "תל חי", באומרו "אין לי אף אחד בארץ-ישראל, אך כולם שם אחי, זו מולדתי". ב-17 במרס 1946 יצאה האונייה, שנרכשה בצרפת על ידי המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה", מנמל מרסיי כשעל סיפונה 736 מעפילים – אנשי "נוח"ם" (נוער חלוצי מאוחד) וחברי תנועות שונות. בהגיעה ללב ים נתגלתה "תל חי" על ידי מטוס סיור בריטי וזה הזניק לעברה משחתת. מספר מלחים עלו לספינה, השתלטו עליה ואילצו אותה להגיע לנמל חיפה. המעפילים, שהניפו דגל עברי וכן כרזה עם שם הספינה, הורדו בכוח לאוטובוסים והובלו למחנה המעצר בעתלית. כעבור כמה שבועות, מששוחרר מהמעצר, התקבל זאב לבית הספר החקלאי בעיינות, ממערב לנס ציונה. שם נודע כאדם בעל נפש עדינה וחבר טוב, בעל תפיסה עמוקה ונבונה. עם פרוץ מלחמת העצמאות בסוף 1947 היה זאב מראשוני המתנדבים לצבא. הוא צורף לחטיבת "גולני", חטיבה 1, ושירת כמקלען. באחד הקרבות נפצע ברגלו ונשלח לחופשה, אך מיהר לחזור ליחידתו עוד לפני החלימו כליל. בהמשך השתתף ברבים מקרבות החטיבה, בעיקר באזור הצפון. בחודש יוני 1948 השתתף זאב בלחימת יחידתו באזור לוביה. לוביה (כיום יער לביא) היה כפר גדול ששלט על הכביש היורד מזרחה לטבריה בסמוך לצומת דרכים ראשי (כיום צומת גולני). בכפר שהו מאות ערבים חמושים ותושביו הירבו להטריד את היישובים היהודיים ולהתנכל לתחבורה היהודית שעברה באזור. בגבור החשש כי לוביה ישמש מאחז לכוחות "צבא ההצלה" הערבי בניסיונותיו לנתק את הגליל העליון ואת עמק הירדן ממרכז הארץ, הוחלט לכבשו. המבצע תוכנן ליום 6 במאי 1948, אך מחסור בלוחמים אילץ את לוחמי "גולני" להסתפק בפעולת הטרדה בלבד, שנועדה לרתק את כוחות האויב למקום. ערב ההפוגה הראשונה במלחמה נעשה ניסיון נוסף ללכידת לוביה במטרה לקבוע את פתיחת הכביש לטבריה כעובדה מוגמרת. המשימה הוטלה על לוחמי "גולני" מגדוד "דרור", עם תגבורת מגדוד "ברק" וכוחות נוספים. אש צלפים שנפתחה לעבר הלוחמים הישראלים גרמה לנפגעים, והיעדר קשר בין הכוחות הביא לכישלון ההתקפה ולנסיגה קשה שגבתה אבדות. בקרב זה נפל זאב, ביום ב' בסיוון תש"ח (9.6.1948). זאב היה בן עשרים ואחת בנפלו. הובא למנוחת עולמים בקבר אחים בבית הקברות במשמר העמק. החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.
