בן חנה ומוטי. נולד בשמחת תורה, ביום כ"ב בתשרי תש"ם (13.10.1979) בבית החולים "סורוקה" שבבאר שבע. אח למורן. בהיותו בן תשעה חודשים הגיע עם המשפחה לקיבוץ צובה, וכאן גדל והתחנך. ככל בני הקיבוץ עבר דותן את המסלול המוכר של בית הילדים – בחלקו בלינה משותפת, בגן הילדים "כלנית", בבית הספר היסודי שבצובה ולאחר מכן בבית הספר האזורי "הרטוב" שבקיבוץ צרעה. את חוק לימודיו סיים בבית הספר התיכון האזורי "ברנר" שבקיבוץ גבעת ברנר. דותן היה דמות בולטת בקרב בני הנוער שבקיבוץ ובסביבה. הוא שיחק כדורסל בקבוצת מטה יהודה, אך זכור בעיקר כחובב צניחה. לאחר שעבר קורס למצנחי רחיפה רכש מצנח, וצנח מדי שבת בצפון הארץ. הוא הרבה לקרוא – פרוזה, שירה ומדע בדיוני, ולימים, גם כאשר שירת כקצין, לא ויתר על חדוות הקריאה: היה הולך עם ספר בכיס ומנצל כל רגע לקריאה מהירה. הוא אף שלח ידו בכתיבה, ויזם כתיבת יומן אישי עם חברה מבית הספר. באוקטובר 1996 כתב את הרשימה "מיקומנו בהיסטוריה": "רבין נרצח, היו פיגועים, פרס הוביל, ביבי פיגר. פרס הפסיד, ביבי ניצח. נפתחה מנהרה, נחפרו קברים. מובארק כועס, חוסיין מודאג, אסד שותק וערפאת מתגעגע (לרבין, פרס, אוסלו ונובל).קלינטון מול דול – תקווה של אחד היא פחד המוות של השני. יום ראשון של גשם – די לקטל בדרכים. באופק של שנת 2000 רואים את ברק לפני הרעם. זהו קיצור תולדות הזמן (לא של סטיבן הוקינג) עד כמה שניתן לזכור מה-4.11.1995 עד ל-14.10.1996. לילה טוב." דותן השתייך לתנועת "המחנות העולים" ובחר לצאת לפני השירות הצבאי לשנת שירות שכולה תרומה לקהילה. בסוף חודש אוגוסט 1997 הגיע למתנ"ס בית לברון שברובע ו' באשדוד עם שאיפות גבוהות והתלבטויות רבות – ממה להתחיל, במה לתרום. את צעדיו הראשונים במתנ"ס החל בחונכות אישית של ילדים ובני נוער בגילים שונים – מכיתה ב' ועד י"ב. הוא הכין למבחנים, לימד חומר שלא נקלט בכיתה, הרחיב אופקים והיווה אוזן קשבת ואח בוגר למי שהזדקקו לו. אחד הפרויקטים שלקח על עצמו היה הכנת שלושה תלמידים בני העדה האתיופית לבחינות הבגרות בפיזיקה ובמתמטיקה, ברמה של חמש יחידות לימוד. בעבודה קשה מצדו והרבה "ישיבה על הראש" הביא את תלמידיו להצלחה בבחינות. דותן היה רק בן שמונה-עשרה, אך הפגין יוזמה, מקוריות, יכולת תכנון ולוגיסטיקה, כושר ביצוע, יחסי אנוש מעולים ומעל לכול – אחריות. בין יתר הפרויקטים שהיה מעורב בהם במתנ"ס, ליווה את תאטרון "דילמה" – תאטרון של בני נוער יוצאי מדינות חבר העמים, עבד במועדונית המתנ"ס עם ילדים היפראקטיביים – העסיקם בריצה ובמשחקי פורקן מרץ, ארגן בחופשת הקיץ קייטנה לילדי המתנ"ס ויזם הקרנת סרטים על גבי קירות בתים בשכונה. בערבים יצא עם הילדים והמד"צים לגנים הציבוריים – "כדי שאנחנו נהיה שם, ולא טיפוסים אחרים." עוד היה דותן פעיל בחינוך הבלתי פורמלי שבאשדוד. אחד הפרויקטים המשמעותיים ביותר שיזם, בנה וביצע, היה ארגון "עדלאידע" עם בני הנוער לרגל יום העצמאות. על אף העבודה המרובה והאינטנסיבית במתנ"ס ובבתי הספר לא ויתר דותן על התנדבות בתנועת הנוער, ושימש בתפקיד ראש צוות ארצי של "המחנות העולים" – צוות ט'. הוא כינס ישיבות, הוביל תהליך חינוכי-ארצי ועמד בראש צוות שכולו מורכב מבני גילו. גם בצוות י' הארצי הדריך – במסגרת סמינרים לאורך כל השנה, וכמובן ליווה טיולים. במחנה עזר ככל שידו הייתה משגת – מהכנת כתובות אש והרמת חג התנועה, דרך העברת סמינר במשאבי שדה, גיוסים בבתי הספר וגם סתם תמיכה מורלית… דותן שכיהן גם כגזבר הקומונה, החליט שבסוף שנת השירות תיסע הקבוצה לקפריסין. הוא הכניס את הקומונה למשטר של חסכנות, ובזכותו יצאה הנסיעה אל הפועל. דותן אהב לפתור את התלבטויותיו עם עצמו ולעולם לא העמיס את קשייו על אחרים. את מחשבותיו והרהוריו העלה על הכתב במחברת הקומונה "מפתח הלב". בתחילת הדרך כתב: "אף פעם לא הובלתי, זו הפעם הראשונה שנתנו הזדמנות להוביל, אולי בגלל שאני חדש בנושא קשה? אולי אני לא מיועד לכך? תפנית גדולה בחיים. לקבוע מטרות ולהישאר מאחוריהן כל הזמן – עכשיו זה הזמן שבו אני יודע מה הכי טוב בשבילי: להמשיך בשנה. להמשיך לנסות להוביל. לא לצאת מהצרות. למרות הכול – להמשיך בהתמודדות." באחד הימים כתב: "מחשבה: האם זה לא יהיה מספיק לחנך אותנו לאחריות אחד כלפי השני ללא הצורך לחיות במסגרת של קבוצה שהיא בעצם מעין גוף אורגני? תפקידו המרכזי של החינוך הוא לכוון את בני האדם למצב שבו הם יהיו מודעים לקיומם של אנשים אחרים, ושאסור להם לפגוע באותם אנשים. חינוך למצפון? השלב השני צריך להראות שבקבוצה ניתן להתקדם טוב יותר כדי למצוא פתרונות, אך על הקבוצה לא להיות מחייבת או מקבעת. כנראה שלא." ב-3 בנובמבר 1997 ציטט מתוך "גבעת ווטרשיפ" של ריצ'רד אדמס: "אין לך דבר המעמידך במקומך הראוי, כבואך אל מקום מוזר ומופלא, אשר בו אין איש טורח, כדי לעצור ולהבחין בפליאתך הגדולה סביבך." קטע נוסף שכתב: "יש הטוענים כי החשוב ביותר איננו הערך או המטרה אותה בוחרים, אלא הנכונות לבחור להתגייס למען המטרה. אך אם כל בחירה היא טובה, אין אפשרות לבחור. העולם יהיה משול ללוח מטרה מיוחד במינו, שכל חץ השלוח אליו קולע תמיד לאמצע אל הבול, משום שכל מקום הוא אמצע הבול." ב-14.12.1997 כתב: "מול האנשים שאני הכי אוהב אני לא צריך להציב חומות. האנשים שאני הכי אוהב מכירים אותי הכי טוב. מה שקורה זה שהאנשים שאני פוגע בהם הכי הרבה הם אותם אנשים שאני אוהב מפני שמולם אני מתבטא לעתים בדיוק לפי מצב הרוח הנתון, ואם הוא לא טוב… סליחה אימא." בסיום שנת השירות חזר דותן לקיבוץ צובה, עבד בו, ובנובמבר 1998 התגייס לצה"ל במסגרת פלוגת נח"ל של בני המשקים. על כך כתב, עוד בתקופת שנת השירות: "משהו שמציק לי בזמן האחרון: תמיד כששואלים אותי לאן אני מתגייס אני אומר: ל'בני משקים' של הנח"ל. תמיד כשאני אומר שאני מתגייס לנח"ל אני מרגיש שאני צריך להתנצל – 'אה, נח"ל,' אומרים תמיד – ושוכחים, או פשוט לא יודעים, ששלושים וארבעה נח"לאים נהרגו באסון המסוקים ושהם לא בדיוק היו בדרך לקטוף עגבניות בהיאחזות. זה מרגיז אותי." דותן יצא לקורס מ"כים ולאחר מכן לקורס קצינים, שעם סיומו שירת כמ"מ מרגמות בפלוגה המסייעת של גדוד 50. בהמשך מונה לסמ"פ, וגאה היה בכך מאוד. הוא אהב לצלם, צילם בכל הזדמנות, וחילק את התמונות לחבר'ה. סיפרה דינה על "דותן של הצבא": "קצין קשוח – מתוכנן, מחושב, בעל דרישות גבוהות, לא עושה הנחות, לא לעצמו ולא לפקודיו. מסודר, ידע בדיוק כמה תחמושת יש ולמה היא מיועדת. בעל יכולת לתת פתרונות צבאיים בשטח. לא היה פרט שנעלם מעיניו, מקפיד על קטנות כגדולות. החבר'ה אומרים – 'אם ללכת לקרב – אז אתו.' קצין רגיש, אכפתניק – דואג לאנשי הפלוגה, מפעיל את ההורים למצוא תנורים, רהיטים, ולשלוח חבילות לחיילים בודדים." במהלך מבצע "חומת מגן", בבוקר יום 9.4.2002, פשטה יחידתו של דותן על הכפר דורא שבדרום הר חברון במטרה לעצור מבוקשים בפעולות טרור. דותן הוביל את הכח למתחם של "כח 17" הפלסטיני בכפר. אש שנפתחה מאחד הבתים בכפר פצעה את דותן באופן אנוש. דותן טופל בשטח על ידי רופא צבאי וחובשי הגדוד, ולאחר מכן פונה לבית החולים "סורוקה". שלושה ימים נאבקו הרופאים על חייו, אך כוחו לא עמד לו. אור ליום שישי, ל' בניסן תשס"ב (12.4.2002), נפטר דותן מפצעיו והוא בן עשרים ושתיים. אחד הספרים שנמצאו בחפציו היה "כרוניקה של מוות ידוע מראש" של הסופר גבריאל גרסיה מרקס. סבא רבא של דותן, אליהו אבושדיד, ובנו, נרצחו בפרעות בחברון בשנת תרפ"ט, 1929, ונקברו בבית העלמין היהודי שבעיר. נפילתו של דותן באותו המקום סוגרת מעגל משפחתי כואב. דותן הובא למנוחות בבית העלמין שבקיבוצו. הותיר הורים ואחות. לאחר נפילתו נולדו האחיינים דניאל ויהונתן. אחותו של דותן, מורן, הפיקה סרט על קורות חייו. במלאות שנה לנופלו הוציא קיבוץ צובה חוברת לזכרו של דותן המאגדת דברי חברים ובני משפחה. כתבו חבריו: "דותן… קשה לכתוב עליך בזמן עבר. קשה לדעת שאתה מכולם… ישן עכשיו. חולם על הטיול בשבילי ישראל, או על טיפוס באפלאצ'ים, אולי על הלימודים בהמשך, בטכניון, בפקולטה לאווירונאוטיקה? או אולי על הצניחה בשבת הקרובה? ככה אנחנו נזכור אותך, דותן. מרחף בשמים, גבוה. מצד אחד בחור ראלי, דייקן, ביצועיסט, אנליטי ו'עם הרגליים על האדמה.' מצד שני… כל כך גבוה באוויר עם החלומות, השאיפות, האמונה התמימה במהות ובטבעם של דברים… הרצונות והציפיות מהחיים האלה… … אתה חסר… והרוח שלך, רוח טובה ורגועה ואצילית ועדינה ושלווה – חסרה… ואנחנו מנסים עוד קצת להתבשם ממנה… … תישן, דותן, תישן. אין מילים יותר מכאן." כתבה אושרי: "שנה שלמה, 365 יום, 24 שעות ביממה, היינו יחד, ארבעה חבר'ה שהגורל זימן להיות קומונת אשדוד. חדורי מוטיבציה והססנים למדנו להכיר אחד את השני, ואת דותן, שבהתחלה שיחק אותה קשוח, אבל בהמשך גילינו את אופיו המיוחד. דותן הפתיע תמיד בנחישות לבצע דברים, והמילים 'בלתי אפשרי' לא היו קיימות אצלו. … למדנו מדותן שהכול אפשרי, זה רק עניין של רצון, השקעה ודבקות במטרה, והשמים הם הגבול. לא חשבנו שתגיע לשמים כל כך מהר, אנחנו מתגעגעים אליך." כתב יונתן גנות, חברו הטוב של דותן: "אני חוזר אחורה בזמן, פותח מגרות זיכרון שננעלו בשביל לספר על מי שהיה ובעצם תמיד יישאר החבר הכי טוב שלי. … תמיד אהבתי והערכתי אותך ואחטא ואומר שגם קינאתי בך. אמנם הקדמתי ונולדתי לפניך, ומאז אתה צמצמת את הפער והקדמת אותי ברוב תחומי החיים. … ושוב מפשפש לאחור בקשר המיוחד שהיה לי איתך, החבר הכי טוב שלי, תמיד איתי, לצדי, בטוב וברע, תמיד מקדים אותי, כמו בחיים – גם במותך." כתב עודד, חבר מקבוצת שילר: "דותן של החברים – הוא חבר, חבר אמיתי, מיוחד. אפשר לדבר איתו על הכול בלי סייגים, הוא יודע להקשיב, אכפת לו ממך. … לפעמים הוא אומר דברים הפוכים במאה ושמונים מעלות ממה שאתה חושב – וזה לכשעצמו מחייב מחשבה. כיף להיות איתו, כיף לחלוק איתו חוויות משותפות, לבלות וגם לדבר על נושאים העומדים ברומו של עולם, כמו שיחות פילוסופיות, מלבד כמובן שיחות נפש וסתם השתטויות למיניהן. דותן של החברים הוא אהוב אהוב אהוב, זה אותו דותן שעושה מה שבא לו. … דותן ידע לחיות. הוא חי, חי כל רגע, כל דקה, כל שנייה, מה שרצה עשה, לא מיהר, לקח את הזמן לעשות מה שבא לו. הוא לימד אותנו שיעור חשוב. קל להיכנס למרוץ, לנסות להספיק, להשיג מטרות, ולאו דווקא לחיות את החיים. לדותן לא בער כלום – הוא לא מיהר לשום מקום. עכשיו כשאנחנו חושבים – בדיעבד – הוא מיהר, הוא מיהר לחיות. חבר אחד פחות, זה לא פשוט." כתבה דינה: "… דותן ידע מה שאנחנו עוד לא יודעים. רק בן עשרים ושתיים וידע חוכמה של חיים, שאת החיים יש לחיות. חי בצורה מלאה, עשירה, יפה, רק שבאמצע, באמצע נשארנו עם הסימנייה בספר, באמצע נשאר הדיסק שהיה במערכת, באמצע קשר חדש שנותר בבתוליו, ואנחנו נשארנו לבד – לבד לדבר עליך, לספר בך, להתבונן, להקשיב, ואולי גם לקנא ביכולות הנהדרות שלך ובחוכמה שלך – שיודעת לתת חיים כמו גם לקחת מהם." על רקע צילום של דותן מרחף עם המצנח כתבה אמו: "ציפור דואה / ציפור יפה / ללא כנף. / עם חופת מצנח / כנרת כחולה / עלווה ירוקה / אדמה חומה / אל חיקה אותך עטפה / ציפור חלום / קורבן שלום? / ציפור יפה / זה אתה!
