נחושתן (ורשבסקי), בועז

בועז, בן צפורה וישראל, מניצולי השואה, נולד ביום י"ג בניסן תש"י (31.3.1950) בתל-אביב. הוא למד בבית-הספר היסודי "נווה מגן" ברמת השרון, ואחר-כך המשיך ללמוד שם בבית-הספר התיכון. את לימודיו התיכוניים סיים בקיבוץ רמות מנשה, במסגרת החינוך המשותף. בועז היה תלמיד עירני ומלא מרץ. הוא היה ממייסדי קן "השומר הצעיר" במקום וריכז סביבו את פעולותיו. במסגרת תנועת הנוער מצא בועז פורקן מלא למרץ ולתשוקת העשייה, שהיו טבועים בו. הוא ארגן מסיבות ואירועים שונים, תכנן פעולות ויצא לטיולים רבים. הרעיונות שספג בתנועה, ודרך החיים שסיגל לו באותן שנים, השפיעו עליו מאוד. חבריו מאותה התקופה זוכרים אותו כנער פתוח ומלא צימאון לדעת ולהכיר את החיים החדשים שבחר לחיות. כיוון שהיה קל ביצירת קשר עם בני-אדם, התחבב במהירות על רבים מחברי המשק. גישתו לחיים הייתה מלאה אופטימיות. גם ברגעים שנתפס ליאוש מן החברה, מעצמו ומהחיים בכלל, ידע שזה רגע חולף, שלאחריו שוב ידע למצוא בחיים סיפוק ועניין. בועז האמין באנשים ובטוב הצפון בהם. הוא כאב כאבם של חברים אשר קשיי החיים הפכו אותם למעין "מכונות", שאינן מרגישות עוד לא כאב ולא שמחה. הוא הבין היטב, ששינויים כאלה חלים באדם לעתים קרובות בלי שיחוש בהם, ולכן היה בודק את עצמו ואת אמיתותיו בכל יום מחדש. רק אם חזרו ונתאשרו, היה דבק בהן וממשיך לחיות על פיהן. באחד ממכתביו כתב בבוז מהול ברחמים על האנשים הנגררים תמיד בעקבות אחרים ואינם מעזים ליזום פעולה משלהם. בכל חייו לא הסתפק בועז במה שהוגש לו מן המוכן. תמיד הגה רעיונות כיצד לשפר, לחדש ולבנות דברים חדשים. באחד ממכתביו כתב: …"ביסודו חייב האדם להיות אופטימי ולקוות לטוב ולנשגב. תמיד חייבים לראות את הבעיות בפרופורציות נכונות, כך שהחיובי והוורוד יתבלטו, ונוכל לסכם באמונה שלמה, שסך הכל המצב לא רע ואפשר להסתפק במה שיש לנו…". עם השקפות כאלה על החיים ועל בני האדם, אין פלא שבועז הרגיש בנוח במסגרת החברה הקיבוצית. אופיו השקט, נכונותו לתת בלי להתבלט, ופשטות הליכותיו מצאו חיזוק רב באווירה השקטה והרגועה של החינוך הקיבוצי, שם אין צורך להתחרות ולהידחק קדימה על חשבונם של החברים. בועז גויס לצה"ל בסוף יולי 1968 והוצב לנח"ל יחד עם חבריו לגרעין. לאחר הטירונות עבר קורס חובשים קרביים ואחר-כך עשה בהיאחזויות שונות. למרות שלא אהב את חיי הצבא ולא הצליח להבין את אלה שהתלהבו מן ההכנות לקראת מלחמה אפשרית, מילא את התפקידים שהוטלו עליו בשלמות וביעילות. כאשר הוסב לחיל השריון בתוקף הצרכים הבטחוניים, עבר קורס במקצועות השריון ונעשה נהג טנק מעולה. באותה תקופה כתב: "אני לא האדם הכי הומני שבעולם, אבל לחשוב שאני אהפוך למכונת מלחמה או לפחות בורג חשוב במכונה כזו, זה לא נתפס ומתקבל על דעתי". בועז שמח כשהגיע מועד שחרורו, ובמרס 1973 התיישב בקיבוץ דליה ונשא לאישה את חברתו יעל. העתיד נראה עתה מלא הבטחות לחיים ארוכים ומאושרים, אבל הוא לא זכה לכך. במלחמת יום-הכיפורים השתתף בועז בקרבות הבלימה באזור מחנה נפח שברמת הגולן, בתפקיד נהג טנק. ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973) נפגע הטנק שלו והוא נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ דליה. השאיר אחריו אישה ובת, הורים, אחות ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "הוא מילא את המוטל עליו במסירות ובנאמנות. יכולתו המקצועית ודבקותו במטרה תוך כדי לחימה, שמשו מופת לחבריו".