נחום, יוסף

בנם-יחידם של שרה ומשה, נולד ביום ה' בניסן תרצ"א (23.3.1931) בדמשק, בירת סוריה ולמד שם בבית-הספר של "אליאנס". בשנת 1944 נתייתם מאביו והחל עובד כעוזר לרופא-שיניים כדי לפרנס את אמו. בעודו תלמיד נמשך לתנועה ציונית-חלוצית ונטל חלק בהברחת מעפילים לארץ-ישראל בדרך היבשה. בשנת 1945 השתתף בהגנת הרובע היהודי בדמשק בשעת המהומות לרגל גירוש הצרפתים מסוריה. בשנת 1946 נודע לו שהמשטרה חושדת בו בעזרה להגירה בלתי-חוקית, ואז יצא עם חברים אחדים בעקבות המעפילים. הקבוצה הגיעה ארצה ב-16.8.1946, וחבריה נשלחו להכשרה בחברת-נוער בקיבוץ. כשעלו הורי חבריו ודרשו מהם לעזוב את ההכשרה, ניסה יוסף להשפיע עליהם שיישארו, אך דרישות ההורים גברו על שידוליו. אחרי חודשים מספר הגיעה גם אמו מדמשק, ואז הוכרח גם הוא ללכת עימה, להתיישב בשכונת התקווה בתל-אביב ולעבוד במסגרות. תחילה הצטרף ל"נוער העובד" ואחר-כך מצא את מקומו בקבוצת "השחר" של הגדנ"ע. הוא סיים קורס מדריכים ופעל למען הכשרתם התרבותית, הספורטאית וההגנתית של נערי הפרבר, יוצאי ארצות ערב. מראשית דצמבר 1947, עם פרוץ מלחמת-העצמאות בעקבות החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ, עמד על משמר שכונות-הספר, ולהתנגדותה הנמרצת של אמו, אחרי שלא יכול עוד להסתיר ממנה את פעילותו המסוכנת, השיב באימרתו השגורה גם בשיחות עם חבריו: "עלינו ארצה לעזרת אחינו, מולדתנו ועמנו". בחודש פברואר 1948 גויס לשירות מלא, שירת בחטיבת "קריתי", השתתף בפעולות נגד קני הפורעים בתל-א-ריש, סלמה ויאזור והיה מראשוני הפורצים. כן השתתף בכיבוש מחנה צריפין וביתר הקרבות והפעולות בשפלת לוד והסביבה. בלילה שלפני ההפוגה הראשונה, אחרי שובו מחופשה קצרה בתל- אביב, יצא ממחנה צריפין להשתתף בניסיון לתקוף את תחנת-הרכבת של לוד. בבוקר תקף אותם כוח ערבי עדיף ואיים עליהם בניתוק. מפקד הכיתה נפגע ויוסף חש לעזרתו. ראה שנהרג ובו ברגע נפצע אף הוא בכתפו, חבש את פצעו ורצה להמשיך ולהילחם, ושוב נפגע מכדור בראשו. לחבריו שחשו אליו אמר שיניחו לו וימשיכו בקרב, ואם ימות ימסרו נא דרישת שלום לאמו ולחבריו. יוסף נפטר ביום ד' בסיוון תש"ח (11.6.1948). הובא למנוחת- עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.