נחום, אברהם (לולו)

אברהם, בן גיזל וזיול, נולד ביום ה' באב תש"ה (15.7.1945), בטוניס שבטוניסיה ועלה ארצה עם משפחתו בשנת תשט"ז (1956). הוא החל ללמוד בבית-הספר בתל-מונד, שם השתקעה משפחתו, ואחרי-כן למד בבית-הספר התיכון "כצנלסון" בכפר-סבא ועמד בהצלחה בבחינות הבגרות. אברהם, שהיה ידוע בכינויו "לולו", ספג בביתו ערכי תרבות ורצון להרבות השכלה וידע. אמו החדירה בו את האהבה לקריאת ספרי מופת וללימודים, וכך נעשה בקי בתחומים רבים. הוא היה תלמיד מצטיין והתעניין בתחומי דעת, שחרגו מגבולות החומר שנלמד בבית-הספר. בשעות הפנאי צייר ציורי שמן והשאיר אחריו אוסף גדול של תמונות, המעידות על הכישרון הרב שהיה בו ועל חוש מיוחד ליופי ולאסתטיקה. אברהם גויס לצה"ל במחצית מאי 1963 ועשה את שירותו הצבאי כנהג משאית בפיקוד הנח"ל. בסוף דצמבר 1965 שוחרר אברהם מהשירות הסדיר והועבר לחיל השריון. ביחידת המילואים שלו הוכשר לשמש כנהג זחל"ם. לאחר השחרור החליט להקדיש את חייו לאנשים שקופחו על-ידי החברה, ופעל בדבקות ובעקשנות לצמצום הפער החברתי. בתחילת דרכו התמסר לשיקום עבריינים צעירים במוסד שבעין ורד. מתוך הנסיון שצבר במשך הזמן, חשב שלכל עבריין צעיר דרך לשוב לחברה ולהיות ככל אדם. לכן השקיע מאמצים רבים כדי לשקם בני נוער שהדרדרו לפשע. חניכיו במוסד אהבוהו והוא נעשה איש סודם. הם נתנו בו אמון, נהגו לבוא אליו בשעות מצוקה ושטחו בפניו את הבעיות שהטרידו אותם. הוא נהג להאזין בסבלנות לכל אחד ואחד ואחרי שיקול ומחשבה נהג להציע פיתרון לכל בעיה. אחרי שתי שנות עבודה במוסד החליט שעליו להשלים את ידיעותיו והחל ללמוד במחלקה לעבודה סוציאלית, בפקולטה למדעי החברה של אוניברסיטת "בר אילן". הוא לא שקד על לימודיו, אלא שבזכות תפיסתו המהירה, כושר החשיבה, יכולת הניתוח ודרך הביטוי הבהירה והברורה, הצליח להגיע להישגים מעולים. הוא יצר מערכת יחסי ידידות ורעות עם המרצים ועם חבריו הסטודנטים, שנעזרו בידע הרב שלו ובניסיון שרכש בתקופת עבודתו עם נוער עבריין. באותה תקופה המשיך להביע את רגשותיו העזים והחמים בתמונות שצייר. מלחמת ששת הימים ותחומי עבודתו המיוחדת השפיעו עליו מאוד, והוא העלה חוויות אלו על הבד. הוא נשא לאישה את חברתו פרידה, ולאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטה עבר לגור בקריית-שמונה עם אשתו ובנו גל. אברהם, שראה את עצמו כלוחם למען המקופחים והחלשים, קיבל על עצמו את ניהול מחלקת הסעד בקרית-שמונה. שנת עבודתו במקום הייתה לגביו שנה של מאבק בלתי פוסק למען אותו ציבור שהיה זקוק לעזרתו. בשנה זו השקיע מאמצים רבים וניצל עד תום את מעט המשאבים שעמדו לרשותו, כדי לסייע לאנשים, שהיו בשולי החברה, ולשנות את מצבם ומעמדם, כך שיהפכו לחלק מהחברה הישראלית, שקודם לכן דחתה אותם. אהבת האדם, שהייתה טבועה בו, ורצונו העז לעזור לכל מי שפנה אליו הניבו פירות וכל אותם שנעזרו בו חיבבוהו וכיבדוהו. חבריו לעבודה העריכו את מסירותו ואהבוהו בזכות צניעותו ופשטותו. אחד מהם העיד כי הוא היה צעיר מבריק, בעל תושייה ופקחות, שעתידו היה לפניו. נפילתו בקרב נטלה אותו מעם אנשים רבים שהיו זקוקים לעזרתו. האויב שפגע בו בשדה הקרב, פגע באדם שלחם באומץ בחזית אחרת – חזית המאבק נגד הפער החברתי, העיוותים והקיפוח. במלחמת יום- הכיפורים השתתפה יחידתו בקרבות הבלימה וההבקעה נגד הסורים ברמת הגולן. ביום י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973), נפגע הזחל"ם שלו בהפגזת האויב באזור תל ג'וחאדר והוא נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בתל-מונד. השאיר אחריו אישה ובן, הורים, שני אחים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "בנפול לולו ז"ל במלחמה זו איבדתם בן משפחה אהוב ואנחנו, חבריו ליחידה, איבדנו חבר יקר ומסור. בחרפו את נפשו למות, העניק לעם את החיים ולישראל את זכות הקיום". המועצה המקומית של תל-מונד הוציאה לאור חוברת לזכר בניה, שנפלו במערכה, ובה דברים על דמותו.