נחום, אביחי

בנם השלישי של פנינה ורחמים (רמי), אח לשלומי, לניר, לנתנאל ולבר. נולד בבית החולים "רוטשילד" שבחיפה ביום כ"ה בתמוז תשמ"ח (10.7.1988), בשתיים לפנות בוקר, במשקל 3,900 קילוגרם. "ילד מלאך", כינתה אותו אמו, ומספרת, כי כבר כתינוק ידע אביחי להעסיק עצמו. אביחי נקרא על שם סבו אברהם, אביה של האם. "דמיון רב היה ביניהם," אומרת פנינה, "בתווי הפנים ובחיוך הביישני." קצרים היו חייו של אביחי, אך עשירים ומלאי אהבה. בכרמיאל, העיר שבה גדל והתחנך, למד אביחי בבית הספר היסודי "אשכול", ובחטיבת הביניים והתיכון "אורט הורוביץ". הוא עשה חיל בלימודיו, ומורתו, חנה גרידיש, מתארת אותו כ"חייכן, חמוד, שקט ואוהב לעזור." אביחי ניחן ברגישות רבה והיה אהוב מאוד על כולם. קרבה עזה שררה בינו לבין אחיו ניר והשניים היו מחוברים כתאומים. "הם היו אחים בנפש ובדם," אומר רמי. אביחי חיפש תמיד סיבה למסיבה, וכך הפכו ימי ההולדת שלו ושל אחרים לחגיגה אחת גדולה. משך כל השנה היה אביחי מתכונן לקראת השמחות, משקיע בלי סוף מחשבה ותכנונים, ידע תמיד לכתוב את הברכה הנכונה ושמח להיות במוקד תשומת הלב ובמרכז העניינים. לחגיגת בר המצווה שלו התכונן אביחי חודשים רבים, וכשהגיע היום, לא ידע נפשו מרוב אושר. מאז שבאו לעולם שידרו כל חמשת ילדי משפחת נחום אופטימיות ללא תנאי, שמחה ורוחב לב. אך בט"ו בחשוון תשס"ג (21.10.2002) נפלו השמים. ניר, חייל בחיל התותחנים, נהרג בפיגוע חבלני שאירע בצומת כרכור, פיגוע תופת שבו נרצחו ארבעה-עשר בני אדם. כרעם ביום בהיר התרגשה הפורענות על המשפחה, והזמן עמד מלכת. בני המשפחה חוו ימים ולילות של כאב עמוק – "הפסקנו לחיות אך המשכנו להתקיים," מגדירה זאת פנינה. אביחי לא ידע נפשו מרוב צער על אובדן אחיו האהוב, וכך כתב בהספדו קורע הלב: "אני לא יודע איך להתחיל… אני אפילו לא יודע איך להמשיך… איך אני אתמודד עם הצער והכאב שנפלו עליי? הגיעו אלינו קציני העיר… באו להודיע לנו על האסון הנוראי ביותר… שניר… אח שלי… נהרג!!! מאותו הרגע לא ידעתי מה לעשות, לבכות או לצרוח?! ניר… אני מתגעגע אליך, ולא אפסיק להתגעגע אליך כל חיי!" אט-אט אסף אביחי כוחות, פיתח תחביבים חדשים, והיה לעוגן ולמקור התמיכה בעבור הוריו האבלים. תחילה היה זה הריקוד שפנה אליו; הלהט לרקוד סייע לאביחי לפרוק את התסכולים, את הכאב ואת המתח, ולמלא את החלל שנפער לאחר מות ניר. אביחי החל לרקוד בלהקת "פרחי כרמיאל" – להקת ריקודים סלוניים מהגדולות בארץ, בניהולם של הכוראוגרפים גניה לבנט ויורי אינגרמן, והיה לרקדן מוערץ ומצליח. מוריו בלהקה העידו שאף שלא רקד מגיל צעיר, השלים את הפער במהירות. אביחי בילה באולם הריקודים כמעט בכל שעה פנויה, ולו הייתה גניה מבקשת, היה בא לשם גם באמצע הלילה. "פרחי כרמיאל" ייצגה את כרמיאל בארץ ובחו"ל פעמים רבות, והופיעה באין-ספור אירועים – בפסטיבלים, במופעי ראווה, בתכניות טלוויזיה, בתחרויות ארציות לריקוד, במופעים מטעם משרד ההסברה ועוד ועוד. אביחי נטל חלק בכל שנה בפסטיבל המחול שבכרמיאל, ואף נסע עם הלהקה לתחרויות באנגליה ובגרמניה. החיוך והצבע חזרו ללחייו, ובעקבות כך נחשף כישרונו בחיקויים. אביחי הוזמן להשתתף בתחרות חיקויים במסגרת התכנית "אקזיט" ששודרה בערוץ 10, עשה חיקויים של בני עדות שונות, וקטף את הפרס הראשון. גם שמיעה מוזיקלית טובה התברר שהייתה לו, ואף שלא למד נגינה בצורה מסודרת, היה מנגן בכל כלי שהזדמן לידיו. אביחי היה אדם רגיש לעצמו, רגיש לזולת ורגיש למתרחש סביבו. העולם כאילו היה שקוף בעבורו; הוא התבונן בו, עליו ודרכו. אביחי ידע לאבחן כל בעיה, לתת נקודת מבט אחרת, ייחודית ושונה, וחוכמת החיים שביטא בדיבורו ובהתנהגותו הייתה כזו של אדם בוגר. בשנות התבגרותו גילה אביחי את אהבת הקולנוע, ומכאן ואילך היה זה לתחביבו העיקרי. אביחי רכש לעצמו מצלמת וידאו, ולא הפסיק לצלם. משאת נפשו הייתה להיות במאי קולנוע, ואמנם, השילוב המופלא של תכונותיו – רצינות, חוכמה ורגישות רבה – הניב סרטים רבים שביים. משך תקופה ארוכה עסק אביחי בכתיבת תסריטים, בבימוי ובהפעלת חברים כשחקנים וכשותפים לעשייה, הקליט במכשיר הרשמקול האישי רעיונות, וכתב אין-ספור טיוטות לסרטים. בסיום לימודיו בי"ב, יצר אביחי קליפ אישי – מעין קליפ המסכם את חייו, שלאחר נפילתו, הפך לסרט הנצחה על עצמו. אביחי היה איש משפחה: אוהב אירועים משפחתיים, את חמימות הבית, את ליטוף המשפחה, ואת סבתא. לכל אחד מאחיו העניק יחס מיוחד: הוא העלה על נס את יופייה ואת חוכמתה של בר, אחותו הקטנה, עם האח נתנאל אהב לשחק משחקי מחשב, ואת אחיו הגדול שלומי העריץ והתגאה בו. במהלך השנים היה אביחי יד ימינם של הוריו בכל הקשור בהנצחת ניר, וכמומחה למחשבים, הקים אתר אינטרנט לזכרו. הוא אף החל לצלם סרט על אחיו, אך לא הספיק לסיימו. אביחי יפה התואר והאנרגטי היה הדוגמן של משפחת נחום – תמיד היה לבוש טיפ-טופ, מחוזר בלי סוף על ידי הבנות ומוקף בחברים רבים. "מי יודע אם אגיע לגיל עשרים," התבטא פעם, ונהג לומר לאמו "אימא, החיים קצרים, צריך לבלות, ליהנות." ואכן, אביחי בחר לנצל את החיים בדרך החיובית והשמחה ביותר האפשרית: יציאה למסעדות, בילויים עם החברים והחברות, ריקודים, הנאות, כיף וצחוקים. בהתקרב מועד הגיוס אותר אביחי לעתודה הצבאית, ונרשם לאוניברסיטת חיפה ללימודי תקשורת. את לימודיו לתואר הראשון אמור היה להתחיל באוקטובר 2006 ולאחריהם להתגייס ליחידת "דובר צה"ל", אלא שבלחץ חבריו החליט לוותר על הלימודים ולהתגייס מיד. ההורים תמכו בו: "רצינו שיהיה מאושר," אומר רמי. "גידלנו את הילדים שלנו על ערכים, על אהבת המולדת. אביחי ביקש קרבי, ואנחנו אמרנו לו שנהיה איתו באש ובמים." אביחי התקבל למסלול הקצונה הייעודית "ברק" לשלישים, ויצא לבה"ד (בסיס הדרכה) 11, לקורס קדם-צבאי. "לכל אחד חלום אישי, כל נשמה חלום רוקמת," כתבה אמו, ואמנם, אביחי חלם להיות קצין ולהגשים את כל משאלות אחיו. ב-11.2.2007 התגייס אביחי לצה"ל, לחיל השלישות, ולאחר הטירונות עבר להשלמה חילית. את החלק הראשון של מסלול הקצונה הייעודית סיים בהצטיינות; בשלב הבא, על מנת לעבור הכשרה של שליש, היה על כל צוער להסתפח למשך תקופת מה לאחת החטיבות. רצונו העז של אביחי לסגור מעגל ולהיות קצין שלישות בגדוד שבו שירת ניר, גדוד תותחנים 411, הובילו לבקש להסתפח לחטיבת הנח"ל. לא פשוט היה הרגע שבו נדרשו ההורים לחתום על טופס האישור ליציאתו של אביחי לשירות קרבי, אך מאז ומתמיד הייתה תמיכתם בו בלתי מסויגת, והם חתמו. שבוע אחד בלבד הספיק אביחי לשרת בגדוד עד גדיעתם של חייו בתאונה אכזרית ומיותרת, תאונה שהמיטה אסון נוסף, בלתי נתפס, על המשפחה. טוראי אביחי נחום נפל בפעילות מבצעית ליד הכפר ראג'ר, סמוך לגדר המערכת שבצפון, ביום ג' בתמוז תשס"ז (18.6.2007), בעת שהיה מסופח לחטיבת הנח"ל 932. בן תשע-עשרה היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית שבבית העלמין הצבאי בכרמיאל. השאיר אחריו הורים, שני אחים ואחות. ספדו לאביחי חבריו: "דרכך היא צוואתנו, ואותה נמשיך לשמור ולקיים, תהיה בטוח בכך. זקופי קומה ומורמי ראש נמשיך בנתיב אותו סללת, מתוך אמונה שלמה בצדקת דרכך. דמותך תעמוד תמיד לנגד עינינו, בכל אשר נפנה… תהיה בטוח שכשאתה שם למעלה משגיח עלינו במרומים, אנחנו כאן למטה נמשיך לבצע את משימותינו בצורה הכי יפה, כפי שאתה היית דורש ומצפה מאיתנו." לאחר נפילתו של אביחי, הוסיפו הוריו לשם משפחתם את השם "חי". לזכרו, הוציאה המשפחה ספר זיכרונות המגולל את סיפור חייו בתמונות ובמלל. כתבה האם: "לדרכו הוא יצא עם ליל / והוא לא חזר / בדלתי הופיעו השניים / עם גורל אכזר. / 'הוא לא ישוב לעד', אמרו לי / את בגדיו בבכי נתנו לי / ואת סימניו / בחדרו השקט קר / מיטתו ריקה / אין איש שיסביר / רק המועקה / הו בני, הרי הבטחת / שתשוב אליי / את הקול שבי לקחת / אין טעם לחיי." אוהביו של נחום הקימו אתר אינטרנט לזכרו, שבו מופיעים סיפור חייו, גלריית תמונות ודברי מנחמים. בעמוד הראשי של האתר ניתן לצפות בקליפ – ריקוד שמבצעים אביחי וידידתו זיווית לבובסקי לצלילי שירה של דין דין אביב "מוכרת לי מפעם" (מילים: חמוטל בן-זאב; לחן: עידן רייכל). כתובת האתר: http://avihai-nahum.co.il/. אביחי הונצח בפסל בצורת רקדן שעוצב לזכרו, שהוצב בכניסה לאמפיתאטרון שבכרמיאל, וכן בגן שהוקם לזכרו – "גן אביחי". כתבו ההורים: "אביחי אהב את שירותו הצבאי, חדור מוטיבציה להצליח ולהיות קצין. בכל מטרה שאביחי הציב, הוא הגיע ליעדו. אביחי אהב ריקוד ושילב בתוכו נפש רגישה, חזות תמימה וילדותית עם בגרות מופלאה, דמות של אדם סמכותי ונערץ. בחוות הדעת של מפקדיו נאמר עליו: 'אדם מצוין, מסור ואחראי, סמכותי ומקובל על חבריו, בעל כוח רצון, עקשן ונחוש בדעתו להצליח במסלול החיים ובכלל.' לא אשלים לעולם ילד, שלא אזכה לראותך מחייך. לא אשלים לעולם ילד, שלא אשמע רעם צחוקך המתגלגל. לא אשלים לעולם ילד, שלא אוכל ללטף שערך הקוצני. לא אשלים לעולם ילד, שלא אוכל להביט בך מהצד בגאווה. לא אשלים לעולם ילד, שלא אוכל להשלים. מתוך שירה של נעמי שמר: 'עצוב למות באמצע התמוז / אבל באמצע התמוז אמות / אל בוסתני הפרי שהתייתמו / הידד אחר הידד נפול ייפול / ועל קיצך ועל קצירך ועל הכול.'?"