fbpx
נוריאל, ברק

נוריאל, ברק


בן אסתר ושלום. ברק נולד במושב סגולה שמצפון לקריית גת ביום כ"ח באייר תשמ"ט (1.6.1989), ילד שני להוריו, אח של אורטל, מאיה, עדי ואביב שנולד שנה אחרי נפילתו. ברק גדל והתחנך במושב. מכיתה ז' עד סוף התיכון הוא למד בבית ספר האזורי "צפית" בקיבוץ כפר מנחם, שם היה חלק מחבורת חמש-חמש: חמישה חברים טובים שישנו בחדר מספר חמש בפנימייה, למדו יחד ושיחקו יחד כדורגל. ברק בלט ביניהם בהיותו צעיר חזק מאוד, הם סיפרו, וכבר בכיתה ט' ניצח תלמידים מי"ב בהורדת ידיים – על כן זכה לכינוי "גוש". החמישה היו כמו משפחה, ומעבר לחיים בפנימייה בילו הרבה בבית משפחת נוריאל ונהנו ממאכלים שהכינה אתי, אימו של ברק. לברק היה קשר עמוק וטוב עם כל בני משפחתו. הוא העריץ את אביו, למד ממנו את סודות העסקים ואחזקת המשק ורצה להיות כמוהו. מאימו זכה ברק לפינוקים אינספור ולתמיכה תמידית, ובספר המחזור בבית הספר כתב שהיא סוד הצלחתו. כבן יחיד זכה ברק ליהנות משלוש אחיות אוהבות ומפרגנות. "ברק היה ילד צנוע, ביישן ורגשן", סיפר אביו שלום, "יחד עם זה היה החלטי, שאפתן, חזק מבחינה מנטלית ומבחינה גופנית כאחד". והוסיפה האם אתי: "היה לו חיוך, הוא חייך בכל מצב … הוא אהב את המורה בבית הספר היסודי, את המורה בתיכון, ואהב את הצבא. הכול הוא אהב. הוא תמיד חייך והיה מאושר". כשהיה כבן שבע-עשרה הכיר ברק את שלומית, והשניים היו לזוג אוהב עד נפילתו. גם חבריו של ברק קיבלו אותה לחבורה המלוכדת. "לא משנה מה, היא הייתה מוגנת", סיפר תום, חברו של ברק, "כך גם אני הרגשתי איתו, הייתי מוגן". סיפרה שלומית: "הוא היה החבר הכי טוב שלי. לא הייתי צריכה לדבר כדי שיבין מה אני רוצה. ברק היה ילד של אימא ואבא. אני הייתי מוותרת על הכול כדי לראות אותו, אבל הוא לא ויתר על אף ארוחת יום שישי בביתו. אוכלים רק בבית של ברק". ביום 25.3.2008 התגייס ברק לצה"ל. הוא שירת כלוחם בחטיבת הנח"ל, ובתום שירות החובה המשיך לשירות קבע. במהלך שירותו התקדם לדרגת סמל ראשון. סיפר סגן-אלוף דן, מפקדו של ברק: "כשאני חושב עליך אני חושב מצד אחד על החיוך הביישני שלך, ומצד אחר על הלוחם והמפקד שהיית. הגעת אלי כשרצית להיות בחפ"ק (חבורת הפיקוד). התלבטתי מאוד, אך לבסוף החלטתי שאנשים כמוך צריכים להוביל חיילים, לפקד עליהם ולחנך לערכים. וכך עשית! פעמיים נקלעת לסיטואציה שבה אין מפקד מחלקה, ובפעמיים האלה לא היססת לשנייה, לקחת פיקוד ודאגת שהלוחמים יהיו הכי טובים. לא חשבת על עצמך, אלא רק על אלו שאתה מוביל. צנוע ונחוש הובלת אותם להצלחה". בסיום קורס שהעביר ברק כתבו לו חייליו: "עיצבת אותנו בתור מחלקה מצוינת ששואפת רק לטוב ביותר … לימדת אותנו המון, ומקווים שאתה מחביא עוד כמה אסים בשרוול להמשך הדרך". ברק נפל בעת מילוי תפקידו ביום י"ג באדר ב' תשע"א (18.3.2011), אחרי אירוע דום לב. בן עשרים ושתיים בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בכפר ורבורג. הותיר הורים ושלוש אחיות. בחודש אפריל 2012 נולד אחיו הצעיר של ברק – אביב. ברק הועלה אחרי נפילתו לדרגת רב-סמל. על מצבתו של ברק כתבו בני משפחתו: "ברכת לו חיוך שכמוהו כאור … אלוהים, לו אך ברכת לו – חיים." שלום, אביו של ברק, ספד לבנו: "צר לנו עליך בננו ברק, נעמת לנו מאוד. אני בוכה עליך, ואני אבכה עליך עד סוף ימי … היית הגאווה של המשפחה שלנו. במי נתגאה עכשיו? … אנו כבר מתגעגעים אליך, לחיוך שלך ולאהבה שלך. לחיבוק שלך, לצניעות שלך ולביישנות שלך. לדאגה שלך לנו ולריח שלך. נוח לך בשלום, בננו היקר והאהוב, ברק". ספדה שלומית, חברתו של ברק: "אהוב שלי. אתה ללא ספק אהבת חיי, ותמיד תישאר אהבת חיי. היית האדם היחיד שאהב אותי כמו שאני, על כל היתרונות והחסרונות שלי, עם כל השטויות והדברים הרציניים. כשהייתי צריכה עזרה ויד תומכת, אתה תמיד היית שם. בשבילי היית באש ובמים … תמיד הרגשתי שלא משנה מה קורה לי – יש לי אותך, החבר הכי טוב שלי. עכשיו, שומפי, כשלקחו לי אותך, אני מרגישה כל כך חשופה ובודדה. ואף אחד חוץ ממך לא יכול להבין אותי, לעזור לי ולעודד אותי". מפקדו של ברק ספד לו: "ברק, אני יכול לומר למשפחתך ולכל האנשים שנמצאים כאן היום שאתה היית מהאנשים המיוחדים האלה, שהחברה שלנו עומדת על הכתפיים שלהם. זכות גדולה היא להכיר אנשים כמוך". ביום הזיכרון תשע"א, כחודש וחצי אחרי נפילת ברק, אמרה באזכרה אחותו עדי: "ברקי. עצוב לנו לעמוד פה ולדבר עליך, על הבחור המדהים, החזק, האהוב שהביא אור למשפחתנו. אתה מאוד חסר לנו וקשה לנו כי אין מי שישמח, יצחיק ויהיה מקור הגאווה שלנו. עכשיו אנו נשארים כאן בלעדיך ומרגישים איך ברגע מתחלפת שמחת החיים בעצב, געגועים וכאב שאת עוצמתו לא ידענו. לקום כל בוקר בלי שמחה בלב, להסתכל על הדלת ולדעת שהיא תיפתח – אבל אתה לא תהיה שם … ברקי שלנו, אנחנו יודעים שהיית רוצה שנמשיך להיות המשפחה השמחה והמאוחדת שהייתה לך. אימא ואבא שומרים עלינו, ומנסים להיות חזקים ככל האפשר … אוהבים ומתגעגעים אליך מאוד". ביום הזיכרון תשע"ב, ימים ספורים אחרי לידת אביב ושנה וחודש אחרי נפילת ברק, סיפרה לו עדי באזכרה: "השבוע נולד לך אח קטן וחמוד … אימא ואבא, שהבטיחו לנו להיות חזקים ככל האפשר, הרגישו כי הריון יכול לשקם ולהחיות את המשפחה. המחשבה על עוד ילד הייתה סימן החיים הראשון לאחר אובדנך, וצורך להילחם במוות הפנימי ובעצב שנפל עלינו". באתר יוטיוב ניתן לראות כתבה ששודרה באולפן שישי בערוץ שתיים אודות משפחת נוריאל, החלטתם להביא ילד לעולם, לידת אביב וזיכרונותיהם מברק. באזכרת שנתיים לנפילת ברק אמרו הוריו: "מן הסתם השגרה ממשיכה לה, אך שגרת חיינו שונה מאז מותך. אין יום שעובר שאיננו טרודים במחשבות עליך. איך ייתכן שאתה איננו ולא תהיה יותר, לא תגשים אף חלום מהחלומות שהיו לך, לא תהיה שותף למה שקורה לנו, למרות שבליבנו אתה תמיד שותף לכל מה שקורה במשפחתנו … נשארת כמתבונן מהצד, לא השתנית, כאילו קפאת בזמן עם החיוך על פניך, כמו שתמיד היית. אנו חיים את הזיכרון כדי לא לשכוח שום פרט, לזכור את המראה, הריח, תנועות הגוף, המבט בעיניים. להרגיש מתוככי הזיכרון את החיבוק המדהים, לשמוע את הקול ולפחד – כן, לפחד שהמוח יבגוד ואולי פרט כזה או אחר יישכח. אנחנו מאוד מתגעגעים אליך, געגוע שאי אפשר לתאר את העוצמה שלו. געגוע שהולך ומתעצם עם הזמן, געגוע למי שהיית, למי שיכולת להיות, געגועים למשפחה שהיינו, געגועים לחלום. על השאלה הנצחית – איך אלוהים קוטף פרחים שעוד לא הספיקו לפרוח – אף אחד עוד לא ענה. אבל אני מעדיפה לחשוב שאלוהים לוקח את הטובים ביותר אליו מוקדם. אין ברירה – רק ככה אפשר להמשיך … אלוהים צריך מלאכים שישמרו עלינו מלמעלה".

דילוג לתוכן