נוסבוים, צבי

צבי (צביקה), בן גליקה וראובן, נולד ביום ב' בשבט תשי"ג (18.1.1953) בבני ברק. הוא למד בבתי-הספר היסודיים "שאר ישוב", "מעלות" ו"סגולה" בבני-ברק. אחרי כן למד בישיבה התיכונית בכפר הרא"ה והמשיך בלימודיו בישיבה "כרם דיבנה", במסגרת ישיבת ה"הסדר". צביקה היה אחד התלמידים הטובים בכיתתו, ושקד על לימודי התורה. הוא היה מהראשונים שבאו לישיבה ומן האחרונים שיצאו ממנה. על הרוב ראוהו יושב ומתעמק בסוגיה שלמד, לאחר שכבר הסתיים השיעור ושאר התלמידים עזבו את בית-המדרש. בישיבת כפר הרא"ה התחנך לערכים לאומיים ולערכים דתיים, והיה גם חבר בתנועת "בני עקיבא". צבי גויס לצה"ל בסוף יוני 1971 והוצב לנח"ל המוצנח. אחרי-כן הועבר לחיל השריון, שם השתלם בקורס למקצועות טנק "סנטוריון". על אף שהיה צנום, התאמץ לבל ייכשל באימונים הקשים והמפרכים, ואף עודד את חבריו להתאמץ כמותו. באחד מימי האימונים שבר את רגלו, ועיקר דאגתו הייתה, שמא יפגום הדבר בפרופיל הרפואי שלו. הוא נהג לנצל את הרגעים הפנויים ללימוד ולעיון, והיה אומר "בחור ישיבה אמיתי צריך להצטיין גם בצבא, ולא רק בישיבה". ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973) נפל צבי בקרב בגזרה הדרומית, ליד מוצב "מצווה", מול האגם המר הקטן. טנק ה"סנטוריון" שלו נפגע בהפגזה וניצת, וכל אנשי צוותו נהרגו. תחילה נחשב כנעדר, אחרי-כן הוכרז חלל שמקום קבורתו לא נודע. לימים זוהתה גופתו והוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אב, אם, אח ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "צבי היה חייל למופת, ומילא את כל המשימות שהוטלו עליו במסירות וביעילות רבה. הוא היה אהוד על מפקדיו ועל חיילי היחידה;" בירחונה של ישיבת "כרם דיבנה", "בלכתך בדרך", נאמר עליו: "קידוש השם, קדושת ארץ-ישראל, עם ישראל ותורת ישראל וקדושת הזמן, היו לגביו שלמות אחת של קדושה. כל ימיו היו עלייה מתמדת בתורה, ביראת שמים ובמעשים טובים. היה בו להט של אמונה והוא חזר והדגיש, בכל הזדמנות, שיש לעבוד את הבורא מתוך שמחה. היו בו יושר-לב וקנאות לאמת. נאה היה דורש ונאה מקיים. איש טוב-לב, גומל חסדים ואוהב לסייע לזולת ולכל נצרך. כשלא נמצא לו במה לעזור, היה בו כמו אי-שקט. הוא הקפיד על הכנסת אורחים, טרח הרבה עם התלמידים החדשים שבאו לישיבה, והקדיש מזמנו ומכוחו כדי לעשות למענם. תמיד הקפיד על מצוות ביקור חולים וידע לעודד את ידידיו בעת צרה. מנומס היה ואדיב, נעים הליכות ותמיד הקדים שלום לכל אדם. מעולם לא נסחף אחר גינוני אופנה ואהב את הפשטות, הקפיד עם עצמו ונאבק לתיקון כל מגרעת שמצא בעצמו". הוריו תרמו לזכרו ספר תורה לבית הכנסת "שחל" בבני-ברק; בית-הספר "סגולה" הקים ספרייה לזכרו.