נוי-מן, יאיר (“ילד”)

בן אברהם-יצחק ויפה. נולד ביום כ"ד בשבט תש"ב 11.2.1942)) בתל-אביב. אחרי שסיים את לימודיו בבית-הספר היסודי "אמונים" בגבעתיים, למד בבית-הספר התיכון הדתי בבני-ברק וסיים את לימודיו בו בציונים גבוהים. השתייך במשך תקופה קצרה לתנועת "בני עקיבא". חבריו הירבו לספר בשבחו – על מזגו הטוב, שכלו החריף, חיוך-התמיד שלו, מצב-רוחו העליז – והזכירו את שמו תמיד בחיבה ובהערצה. כשגויס לצה"ל בנובמבר 1959 התנדב לחיל-האויר ובו עבר קורס-טיס – ומיום שקיבל את כנפי-הטיסה שירת בחיל זה עד יום נפלו. הדריך בבית-הספר לטיסה ותוך כדי כך התקדם ועבר ממטוסים קלים למטוסים המהירים של חיל-האויר והגיע לדרגת סרן. היה נוהג לשמור מצוות מתוך קפדנות והעובדה שיאיר היה דתי לא הפריעה לו כלל מלהשתתף בכל מבצעי-הטייסת. הוא היה אומר: "אין ברירה… חייב אני למלא את המשימה, שהיא בבחינת פיקוח-נפש". היה נוהג לשלוף מכיסו את "תפילת-הדרך" ולאמר: "זהו הנשק הסודי שלנו והבטחון באלהים שבשמים". הוא אהב את חיל-האויר ומפקדיו התאהבו בו. יאיר אהב את ביתו ללא גבול, את ההאזנה השקטה למוסיקה ואת התמסרותו לתחביבו – והוא הצילום הצבעוני. ביום פרוץ מלחמת ששת הימים חזר פעמיים מהפצצת שדות-התעופה של האויב מצרי ויצא לגיחה שלישית אשר ממנה לא חזר יותר; זה היה ביום כ"ו באייר תשכ"ז 5.6.1967)). אשתו היתה אז אם לתינוקת בת ששה חדשים (בערך) וגם בהריון. מאז באו ימי צפיה ותקווה לאשתו הצעירה ולבני-משפחתו שיאיר יחזור אליהם אבל כעבור שלושה חדשים בא היום המר, כשגופתו הוחזרה למולדתו, אשר כה אהב ואשר למענה הקריב את נפשו, והיא הובאה למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית שאול. חמישה חדשים אחרי נפלו נולד לו ילד אשר נקרא בשם יאיר ינון. בירחון "כאן באר שבע" בהוצאת העירייה הועלה זכרו. בספר "במעלות גיבורים", בעריכת ישראל ארליך, הוקדשו כמה עמודים לזכרו.