יעקב (יענקל'ה), בן בלומה ומשה, נולד ביום כ"ג בתשרי תרצ"ה (2.10.1934) בחיפה. בן שלוש שנים היה כשעבר עם הוריו לכפר גלעדי שם למד בבית-הספר היסודי, ואחרי-כן בבית-הספר התיכון, במסגרת כיתה מקובצת של בני משקים שכנים, בבית-הספר האזורי בבית-ירח. יענקל'ה היה נער עירני, פעלתן ונמרץ, יוזם וחרוץ מאין כמוהו. בכל אשר פעל עשה מתוך אחריות רבה. הוא נהג הקפדה רבה על סדר ועל ניקיון. חבריו ללימודים ולעבודה מעידים עליו, שהיה מעורה מאוד בחיי החברה וניחן בכושר מיוחד לקשור קשרי ידידות ורעות עמוקים. הוא ידע לשוחח עם כל אדם בנושאים שונים – הכל לפי נטייתו של בן שיחו. כנער בעל גוף בריא, וכושר גופני מצוין, הרבה להשתתף באירועים ספורטיביים שונים. תעודות הצטיינות שזכה בהן מעידות על יכולתו ועל הישגיו המצוינים בענפי הספורט השונים. בעיקר הצטיין בזריקת כדור ובתחרויות של "קרב חמישה", ופעמים מספר אף הוכתר כאלוף הנוער. הוא אהב לטייל, השתתף בשלוש-עשרה צעדות ואף נתמנה למארגן צעדות הגליל. כשהיה גדנ"עי השתתף באופן סדיר בפעילות מועדון גדנ"ע-אוויר והתמיד בכך עד לגיוסו לצה"ל. במסגרת זו אף עבר מבדקים לקורס טיס, ורק עקב פגם זעיר באוזנו נמנעה קבלתו לקורס. יענקל'ה היה בעל אמביציה גדולה ורצון להשיג הישגים בכל התחומים, ובדרך כלל גם השיג כל מה שרצה. ייחדה אותו השאיפה העזה להתקדם, ללמוד ולהשתלם בכל תחום שעסק בו. בכוח רצונו ידע להקדיש עצמו ללא ליאות ללימודים. בהתמדה ובעקביות שקד על תחומי התעניינות רבים, טכניים, מדעיים והומניים. הוא אהב היסטוריה כללית והיסטוריה צבאית, אמנות הקולנוע ומוסיקת ג'ז, וניחן בכושר הבעה ובבהירות רבה בניסוח מחשבותיו. אמנם ידע לומר דברים יפים, אך בשעת הצורך אמר גם את הדברים בחריפותם הראויה. אולם מעל הכל היה תמיד ישר כלפי עצמו וכלפי מצפונו. היה לו חוש הומור נפלא, מתובל בציניות רבה ובהבחנה דקה, כושר חיקוי ומשחק ויכולת לבדר את כל שומעיו. אמר עליו אחד מחבריו: "הוא היה חסון, מאיים, מפחיד לפעמים, בוטח כסלע שאפשר להשען עליו. ניגודים מבחוץ ועדינות מבפנים. זהו הצירוף – יענקל'ה". יעקב גויס לצה"ל בסוף יולי 1952 והוצב לחיל-השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס מקצועות השריון והוכשר כתותחן טנק. עד מהרה התבלט בכישרונותיו ומפקדיו שלחוהו לקורס מפקדי טנקים ולאחר-מכן לקורס קצינים ולקורס קציני שריון. את כל הקורסים האלה סיים בציונים מעולים. בקורס מפקדי טנקים ובקורס קצינים אף נבחר לחניך מצטיין, וזכה להתקבל בבית הנשיא, יצחק בן צבי ז"ל, כחייל מצטיין. בתום תקופת שירותו הסדיר התנדב לשרת בצבא הקבע. בשנת 1956 השתתף ב"מבצע קדש", בקרבות השריון הגדולים באזור אבו-עגילה. בתיאור אותם קרבות, בספרו של יריב בן אהרון "הקרב", יש ליענקל'ה מקום מרכזי. דרך לחימתו וקשריו המיוחדים עם הלוחמים תחת פיקודו, היו לשם דבר. סיפר אחד מהם: "הייתה בו מסירות אין-קץ, טון דיבורו היה אבהי ובדאגתו לפקודיו התגלתה רגישות רבה". בתום "מבצע קדש", השתחרר יענקל'ה מהשירות הסדיר וחזר לקיבוץ כפר גלעדי. זמן-מה עבד בענפי חקלאות שונים, עד שמצא לו את התחום שראה בו את יעודו – מיכון עבודות השדה. הוא נשלח ללמוד מכניקה עדינה והשתלם במיוחד בתחום המשאבות ומרססי מנועי-דיזל. תחום זה כבש אותו לחלוטין ובמשך שבע-עשרה שנה עסק בפיתוח ובשכלול מיכונו של ענף קטיף הכותנה. בשנת 1960 נשא לאישה את חברתו חנינא, וכעבור שנה נולד בנם בכורם, רונן. ב-1964 נולדה בתם, מיכל. יענקל'ה השתתף כמפקד פלוגת טנקים במלחמת ששת הימים, בקרבות השריון שנערכו בציר גונן-ואסט שברמת הגולן. פלוגתו הייתה הראשונה שהסתערה על קוניטרה וכבשה אותה. כשנתיים לאחר תום מלחמת ששת הימים יצא לארצות-הברית ואחרי-כן גם לאירופה, כדי להשתתף בקורסי השתלמות מיוחדים בתחום מיכון מנועי דיזל. כחצי שנה לאחר שובו ארצה, נולדה בתו השלישית, רותם. יענקל'ה שפע אהבה ודאגה רבה לאשתו ולילדיו ונהג בהם מסירות אין קץ. מעולם לא זנח את חובתו לצה"ל ולמרות שהיה עסוק בעבודתו ובמשפחתו, המשיך והשתלם בקורסים שונים. בשנת 1972 אימן קבוצה של חיילי שריון מצבא אוגנדה, באחד מבסיסי חיל-השריון. בתום שהותם בארץ יצא עם משפחתו לאוגנדה, כדי להמשיך שם בהדרכתם. לאחר זמן לא רב גירש אידי אמין את כל הישראלים מארצו, ואת יענקל'ה בתוכם. הוא חזר לקיבוצו והמשיך לעבוד ולפעול במרץ רב בכל התחומים של חיי המשק: הוא המשיך לפתח את תחום המיכון וגם מילא תפקידים ציבוריים, כשהשתתף בוועדות המשק השונות, גם כחבר וגם כמרכז. במלחמת יום-הכיפורים השתתף יענקל'ה בקרבות הבלימה האכזריים בדרום רמת הגולן. הוא היה בין הראשונים שפרצו לחסום בגופם את התקפות האויב. כמפקד גדוד בדרגת סגן-אלוף, יצא בראש אנשיו להדוף טורי הסורים, שכבר הגיעו עד לגבעות מעלה-גמלא. ביום ט"ז בתשרי תשל"ד (12.10.1973), נפגע יענקל'ה באש ארטילרית של הסורים ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בכפר גלעדי. השאיר אחריו אישה, בן ושתי בנות, אב, אם ושלוש אחיות. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "בגרותו וחביבותו נותנים עוד היום את אותותיהם ביחידה. הוא נפל כאשר עמד חשוף תחת אש ארטילרית, בעת כניסת יחידתו לקרב, וזאת כדי לוודא, שהיחידה תופסת את מקומה הנכון. הוא היה מוכן תמיד לעשות הכל למען היחידה, גם מעבר לשירות הנדרש, בכל עת, ואפילו בהתראה קצרה. בעיות היחידה היו תמיד לנגד עיניו ועז היה רצונו להביאה לרמה גבוהה;" ומפקד אחר כתב: "היו בו גילויי אומץ בלתי-רגילים. לא ידעתי, בעצם, להעריך את אומץ לבו עד למלחמה הזאת. ידעתי והכרתי אותו כמנהיג וכלוחם, אך במלחמת יום-הכיפורים הוא התגלה בשיא גבורתו". בעלון "טבע וארץ" נתפרסם מאמר לזכרו של יענקל'ה – "לקדמותם של יישובים אחדים בארץ גדור".
