נוה, יוסף

יוסף, בן פנינה ומשה, נולד ביום כ"ג באב תש"ד (12.8.1944) בבואנוס איירס שבארגנטינה ועלה ארצה עם משפחתו ביוני 1952. משפחתו השתקעה בקיבוץ מפלסים ואחרי-כן עברה לקיבוץ גבעת-חיים (איחוד), שם החל את לימודיו בבית-הספר היסודי. בשנת 1955 עזבה המשפחה את הקיבוץ ועברה להתגורר ברמת-חן, שם סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי. אחרי-כן עברה המשפחה לקרית-אונו ויוסף סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון "דביר" ברמת-גן. יוסף, שנקרא בפי כל – יוסי, היה נער עליז, מלא שמחת חיים ואוהב חברה. הוא ניחן בתכונות המיוחדות לבני דרום-אמריקה – רגשות כנים וחמים ואהבה לכל אדם. יוסי התאקלם עד מהרה בכל חברה חדשה. הוא היה הרוח החיה בכל חברה, בזכות חביבותו, בדיחות הדעת שלו וחוש ההומור המיוחד לו. יוסי נטל על עצמו לקרב את העולים החדשים מדרום אמריקה לחיי החברה הישראלית, ועל כן עסק בהוראת השפה העברית לעולים צעירים ובארגון פעילות חברתית ותרבותית. הוא תרם לקירוב הלבבות בין הישראלים לבין העולים החדשים וסייע לקליטתם המהירה של רבים מיוצאי דרום-אמריקה בארצם החדשה. יוסי היה ספורטאי מצטיין, בעיקר בענפי הכדורגל והכדורעף. הוא הרבה לעסוק בספורט והשתתף במרבית החוגים שפעלו בשכונת מגוריו. הוא אף הוליך את קבוצת הכדורגל שלו לזכייה בתחרות, שבה השתתפו קבוצות של עולים מדרום אמריקה. יוסף גויס לצה"ל בתחילת מאי 1962 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות הוכשר כתותחן בטנק ואחרי-כן סיים בהצלחה קורס מפקדי-טנקים. הוא נשלח לשרת בחטיבת השריון 7, בה שימש כמט"ק ואחרי-כן כמש"ק קשר. הוא צוין כחייל אחראי ומסור, המקפיד למלא בדייקנות את כל המשימות שהוטלו עליו. בסוף אוקטובר 1964 שוחרר יוסי מהשירות הסדיר והוצב ליחידת מילואים של חיל השריון. לפני שפרצה מלחמת ששת הימים הושמה רגלו בגבס והוא לא יכול היה ליטול חלק בקרבות. הדבר הטריד אותו עד מאוד והוא ניסה בכל כוחו לשכנע את מפקדיו, שיצרפוהו לכוחות המסייעים. הוא עקב מקרוב אחר הקרבות, שבהם השתתפה היחידה שלו, ושמח כשהסתיימה המערכה והיחידה לא סבלה נפגעים. לאחר השחרור למד בקורס לטכנאי אלקטרוניקה, בבית-הספר "אורט" בגבעתיים. הוא עבד כטכנאי אלקטרוניקה בחברת "תדיראן" ועשה חיל בעבודתו. בדצמבר 1968 נשא לאישה את חברתו ויחד עמה הקים את ביתו בקיראון. ביולי 1970 נולדה בתו, נילי, והוא היה המאושר באדם. הבית והמשפחה הפכו למרכז חייו והוא הקדיש את כל זמנו הפנוי לטיפול במשפחתו. בחיק רעייתו ובתו מצא אושר רב וקרוביו מעידים, כי היה בעל ואב מסור ואוהב. במלחמת יום-הכיפורים השתתפה יחידתו בקרבות הבלימה וההבקעה נגד המצרים בסיני. בקרב שהתחולל ביום כ"ג בתשרי תשל"ד (19.10.1973) באזור שבשליטת צה"ל ממערב לתעלת סואץ, נפגע יוסי ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה ובת, הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "מאז הצטרפותו ליחידת השריון, בה היה עד יום מותו, היה יוסף חייל חרוץ ומסור לתפקידו, מקובל על חבריו ואזרח נאמן. אין ניחומים לבן שהלך לעולמו בטרם עת, ולא ניתן להחזיר את המאורעות שקדמו למלחמה, אולם בזכותו ובזכות רבים שכמותו זכינו להמשיך להתקיים כעם וכמדינה".