בן סמדר וטל. דור נולד בגבעתיים ביום ו' בתמוז תשנ"ב (7.7.1992). ילד שני להוריו ולו שתי אחיות – עדי ושיר. דור גדל בגבעתיים, וכשהיה בן ארבע עברה המשפחה למושב עין ורד בשרון. הוא למד בבתי הספר של מועצה אזורית לב השרון, התחיל ביסודי "הדר השרון" והמשיך לחטיבת ביניים ותיכון בקריית חינוך "דרור". בלימודים בלט דור כתלמיד טוב ומשקיע, שמציב לעצמו מטרות ומשיג אותן. בתיכון הוא בחר במגמות ביולוגיה וערבית ומתחילת הדרך ניכר כישרונו הרב לשפות. סיפרה תות, שלמדה איתו: "דור היה הילד המסתורי בכיתה. מצד אחד שקט, מצד שני לא ניתן שלא להבחין בו. כבר ביום הראשון ללימודים במגמה לערבית היה ברור כי הוא היחיד שמבין משהו ממה שהמורה אומרת. בכל פעם שנשאלה שאלה בכיתה המורה קרן התחננה בעיניה שמישהו יענה את התשובה חוץ מדור, וכשהשבנו את פניה ריקם דור תמיד הציל את כבודה של הכיתה … בכיתה י"ב קרן כבר הבינה את מצב העניינים – דור לומד ממנה, השאר לומדים מדור". עד כדי כך בלטה יכולתו של דור ועזרתו לחבריו, סיפרה תות, שפעם המורה נכנסה לכיתה, וידאה שדור הכין שיעורים ואמרה לשאר התלמידים: "טוב, אז אני מניחה שכולכם העתקתם מדור ואפשר להמשיך …" בסיום הלימודים הוענק לדור תואר מצטיין השכבה. החברים שסבבו את דור הכירו אותו כחבר טוב ועוזר, משקיען ורציני בכל תחום שעניין אותו. כתבו חבריו: "בתקופת גיל התיכון, בין בעיות של נערים מתבגרים, תמיד כולם נשאו אל דור עיניים כאדם בטוח ואמין שינחה אותך בבחירות הנכונות. תמיד יודע מה חשוב ומה תפל, אדם שכולו עיקר". והוסיף עוד חבר: "אדם עם לב של זהב. אדם עם רצון ויכולת של ברזל שידע לתת לאחרים לא פחות ולרוב יותר ממה שנתן לעצמו". מעבר ללימודים, כבר בגיל חמש-עשרה ניהל דור בהצלחה רבה פורום של מתגייסים, שם היה מוכר בכינויו "נוביקס". מגיל שש-עשרה הוא הירבה לעסוק בשיפור כושרו הגופני לקראת הגיוס. בין היתר ערך טיולי ניווטים והצטרף לחוג כושר קרבי במרכז החינוכי "יובל עילם". הוא התחיל כחניך הצעיר ביותר בחוג, ועם הזמן הוכיח את עצמו, זכה להערכה רבה על נחישותו והתקדמותו והיה לחניך מצטיין. בשעות הפנאי טיפח דור שני תחביבים עיקריים: מגיל צעיר הוא אהב מאוד בעלי חיים. לאורך השנים היו לו כלבים, חתולים, אוגרים, שפנים, תוכים ואיגואנות, ובכולם טיפל במסירות רבה. מילדותו דור אהב כלי רכב ממונעים. כילד קט הוא שיחק במכונית עם שלט, כנער בנה יחד עם אביו קורקינט חשמלי ומאוחר יותר עבר לאופניים עם מנוע בנזין. ביום 29.11.2010 התגייס דור לצה"ל. הוא ביקש להצטרף לחיל ההנדסה הקרבית, ואחרי ההכנה הטובה לצבא שעבר סיים את הטירונות כחניך מצטיין והגיע לגדוד "להב" 603. עד מהרה הוא בלט ביכולותיו וכעבור זמן קצר נשלח לקורס מפקדי כיתות, סיים אותו בהצלחה ושב לגדוד, למחס"ר (מחלקת סיור). דור בלט כחייל וכמפקד מצטיין, מוביל ונותן דוגמה אישית. כהוקרה על יכולותיו ופעילותו בגדוד הוא נשלח לקורס סמ"בים (סמלים בכירים), שם היה חייל יחיד מחיל ההנדסה. חבריו לקורס תיארו את קור רוחו במצבי לחץ ואת יכולתו הגבוהה בניווטים ובכל הקשור לאמצעי חבלה, והוסיפו: "שקט וביישן, עם כוח בלתי נגמר וחתירה למצוינות, רכשת את השם שלך – סופר נוביק". בסיום הקורס דור שב למחס"ר, כסמל המחלקה. סיפר גלעד, חבר לשירות של דור: "מהרגע שהגעת למחלקה הבנתי שאתה לא סתם עוד בן אדם, שמישהו מיוחד עומד מולי, מאותם אנשים שאתה יודע שתשמור איתם על קשר גם אחרי הצבא. הערצתי את הנחישות וכוח הרצון שלך, דור. עיניים על המטרה ושום דבר לא הזיז אותך ממנה, ובזכות זה באמת העפת את המחלקה קדימה. לך באמת קראתי סמל סיור! … הצחקת אותי ברגעים העצובים, הרמת אותי ברגעים הקשים ואפילו שלא תמיד אמרת הרבה הצלחת לעודד אותי". באתר יוטיוב ניתן לראות את אימוני מחלקת הסיור עם דור, בסרטונים שהעלו לרשת חבריו אחרי נפילתו. יוסי, מפקד המחלקה של דור, סיפר: "אני זוכר את הפעם הראשונה שנפגשנו. זה היה ביום הראשון שלי במחלקה. מילים רבות לא נשפכו באותו יום אבל היה מספיק לי לראות את עומק מבט עיניך החודרות ואת השקט האצילי שבך ולדעת שראיתי מפקד, לוחם, חבר מיוחד. וכך היה בכל תקופת הקו הארוכה, לילות כימים, אימונים ופעילויות רודפים בזה אחר זה, ובכל אלה אני מגלה יותר ויותר את תכונות נפשך החזקות והנאצלות ואת יכולתך להוביל לא מתוך יכולת משחק או יכולת שופט, אלא מתוך יכולת פיקוד אמיתית כל כך שכה חסרה כיום. מהלוחם הטרי שזה עתה הצטרף ועד ללוחם הוותיק, כולם ידעו שאתה הוא זה שיהיה שם תמיד, לתמוך, לדחוף, לצעוק 'קדימה' כשצריך ולהראות לכולם שכל דבר ניתן, גם אם זה אומר שאתה בעצמך תסחוב על גבך את המשקל הגבוה ביותר. ומעל הכול ידעת לגרום לכולם להרגיש שתמיד ניתן להשתפר ולהתקדם עוד … באותו יום שראיתי אותך נעמד עם כולם ומתאמן יותר מכולם ידעתי שזהו המפקד שאליו התכוון בן-גוריון באמירתו – 'תדע כל אם עברייה שהפקידה גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך'". במהלך השירות דור התקדם לדרגת סמל ראשון. דור נפל בעת מילוי תפקידו ביום ח' בסיוון תשע"ג (16.5.2013). בן עשרים ואחת בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין ביישוב מסד בגליל התחתון, לשם עברה המשפחה. דור הותיר הורים ושתי אחיות. על מצבתו של דור כתבו בני המשפחה: "דוריקי, צנוע, נחוש, אמיתי ואוהב. לעד חקוק בליבנו, אוהבים תמיד." "מפקדיו של דור מספרים כי מילא את תפקידו באופן מעורר הערכה, מתוך שאיפה תמידית לשלמות הביצוע", כתב למשפחה הרמטכ"ל, רב-אלוף בני גנץ, "דור גילה מנהיגות שקטה וייחודית, שסחפה את חייליו להישגים גבוהים. דור היה אדם ערכי וחברותי, שנהג בנועם הליכות כלפי כל מי שבא עימו במגע במסגרת העבודה. בשל כל אלה ועוד זכה להערכתם ולאהבתם של הסובבים אותו. דואב הלב על מותו של דור בטרם עת. בטוחני כי דמותו תלווה את דרכם של מפקדיו, חבריו ופקודיו". ספד לדור יוסי, מפקדו: "תמיד ידעתי שאין משימה או מטלה שלא תוכל לה, ושתדע להנהיג את הלוחמים בדרך המיוחדת שלך ולגרום לכל אחד לדעת שאחריך ילכו מעבר לענני השמים, גם אם טמונות בהם סערות ורוחות חזקות. בזמנים הקשים שבהם האדם נוטה להרים את ידיו ולקלל את כל העולם מלבד אוזלת ידו ידעת בחוזק נפשך להרים, לדחוף ולהחזיק את כולם. כי כזה אתה, ובדרכך לימדת אותי שאין גבול לרצון ולהשקעה. בזאת תמיד תלווה את כולם, באותן תכונות כל כך אמיתיות וכל כך חזקות, ועם זאת כל כך נדירות". ספדו חברים ששירתו עם דור: "יצא לנו להכיר בקורס סמ"בים אדם עם נשמה גדולה, ענווה, חוכמה וכוח בלתי נגמר. כל המחלקה ראתה בך מודל לחיקוי … אנחנו כאן כדי להמשיך ולהנציח את דרכך". חבר של דור כתב: "אותך דור אני לא אשכח אף פעם, כי בעולם שלנו חסרים אנשים עם לב כמו שלך, וחסרים עוד יותר אנשים שיודעים לעזור ולתת לאחרים כמו שאתה היית עושה … אל תשכח שעל כל אלף אנשים רעים מספיק אחד כמוך כדי שהטוב בעולם שלנו ימשיך להתקיים. הטוב הזה שהיה בך לא חלף מהעולם, הוא נשאר כאן וממשיך לחבק ולעטוף את המשפחה והחברים שלך, שכל כך אהבת". באזכרת שנה לנפילת דור כתבו חבריו תובל, עומר והדר: "יש לי חבר שמת חייל. לא חבר חייל שמת, זה לא מה שהוא היה בשבילי ולא הכרתי אותו ככה. אבל תאמינו לי, הוא היה הלוחם והמפקד הכי טוב שהיה יוצא לכם להכיר, הוא האדם הכי טוב שזכיתי להכיר". חצי שנה אחרי נפילת דור פרסמה באינטרנט שיר, אחותו, מכתב אליו: "דוריק, זה כבר חצי שנה שאתה לא כאן. לא בבית, לא בארוחת שישי, ולא בחיים. מאותו יום השגרה היא אותה שגרה. אני קמה בבוקר לבית שאתה כבר לא נוכח בו, יוצאת מהבית לסידורים ורואה את המבט על ג'סי, הכלבה שכל כך אהבת. נראה כאילו כל יום היא מחכה לך שתחזור ולא מבינה למה אתה לא מגיע. אין כבר מי שידאג לסיים את כל השניצלים בבית, ואין לאימא למי להכין עוגיות בשבת בבוקר. זו כבר פעם שלישית שאני כותבת לך, וכל פעם זה רק נהיה קשה יותר … אני זוכרת שעמדתי במרפסת, שעתיים אחרי הבשורה המרה. השעה חמש וחצי בבוקר והשמים כולם בצבע אדום בוהק. אני מסתכלת, בוכה, ולא מאמינה שלעולם לא תזכה יותר לראות זריחה כמו שאני ראיתי באותו הבוקר. כל פעם שאני מגיעה לבקר אותך אני תוהה לעצמי אם אתה רואה, או שומע אותי. ולפעמים אני מקווה שלא, כי אני יודעת שאם היית רואה אותי, את אימא אבא או עדי היית מתעצבן. היית מתעצבן ואומר שיש לנו דברים יותר חשובים ומשמעותיים לעשות מלבקר אותך כל הזמן. אבל האמת היא דור, שהדבר הכי משמעותי היא המחשבה שאתה שוכב במקום הזה, במקום לשכב בבית. המחשבה שאתה נמצא במקום הזה, לבד, ולא לידי בשולחן האוכל. מביקור לביקור אני כבר יודעת מי היה פה לפני, ולשמחתי אני מגלה שזה היה עוד חייל שלך, עוד מישהו מהמחלקה. ישנם אנשים שמרגישים צורך לכתוב לך ומשאירים לך מכתבים ליד הקבר. מדהים לגלות לכמה אנשים נגעת בלב דוריק, כמה אנשים באים לחלוק לך כבוד אחרון. לא אשכח את היום שהגענו לבקר אותך ועל הקבר הייתה מונחת אבן גדולה ועליה היה רשום בטוש: 'עדיף מפקד אריה על צבא של עכברים, ממפקד עכבר על צבא של אריות'. והקופסא שם ליד המצבה שלך כבר מלאה בסיכות ובדיסקיות של חבריך. אני מרגישה כאילו רק אתמול ראיתי את כל זה על המדים שלך, ועכשיו הם פשוט מונחים לידך. אז החודש הזה גם קשה כי היית אמור להשתחרר בשבוע הבא, להתחיל את החיים האמיתיים והבוגרים. בנוסף לזה, גם היית אמור לחגוג יום הולדת עשרים ואחד ביולי האחרון. אתה בטח מתאר לעצמך מה עבר עלינו באותו היום. במקום לחגוג – ישבנו. במקום לשמוח – בכינו. וכמו שעדי אמרה, השנה כנראה כבר לא נלך למסעדה, ולא נרים כוס יין לחיים. כי בשביל מה נרים כוסית? במקום זה נלך להשקות את העץ ששתלנו ליד הקבר שלך".
