נהיר (נכהאוזר), אילן (“לאני”)

בן זאב והנרייטה. נולד ביום ז' באייר תשי"א (13.5.1951) בתל-אביב ולמד בבית-הספר היסודי "תל נורדוי" ובבית-הספר התיכון העירוני ה' – שניהם בתל-אביב. הוא אהב לעסוק בפעילות גופנית בענפי ספורט שונים, היה שחקן בנבחרת של בית-הספר בכדורעף וחיבב בעיקר שחיה ורכיבה על אופניים. הוא גם אהב לטייל הרבה ונהנה מבילוי בחיק הטבע. במשך רוב שנות לימודיו הצטיין בלימודים, ואף חלם להמשיך בלימוד הרפואה ולכן גם בחר במגמה הביולוגית. עדין נפש היה וטוב לב, חביב על מוריו ועל חבריו ומסור מאוד למשפחתו. הוא גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1969 והוצב לחיל-השריון. על-אף מגבלותיו הגופניות, עשה את כל המוטל עליו והתגבר על כל הקשיים במילוי תפקידיו, כי רוח התנדבות עזה פיעמה בקרבו והייתה לו אמונה בצדקת מאבקה של מדינת ישראל. ביום כ"ד בתמוז תש"ל (28.7.1970), נפל בעת מילוי תפקידו. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול. ביום נפילתו הועלה בדרגה. מפקדו של אילן כתב במכתב תנחומים למשפחה השכולה, בין שאר דבריו: "מסגרת קורס מש"קי סיור היא קשה ומפרכת ובעת כזאת של לחץ ועומס מתגלה האדם במהותו. בעת הזאת נתגלה אילן משכמו ומעלה. לשיאו הגיע כאשר התמנה כסגן למפקדו בעת פעילות מבצעית לפני כשבועיים. בתפקיד זה נתגלו מסירותו, יכולתו ובגרותו ויותר מכל, האמון שנתנו בו מפקדיו ומדריכיו. לא קל היה לאילן להגיע עד הלום בגלל המאבק עמכם ועם חרדתכם לו, המאבק על ליקוייו הגופניים, עם כושרו הפיסי הנמוך בתחילה. אך את רוחו פרנסה האמונה בכוחותיו, התחושה של 'אין אחרים שיעשו זאת' והרצון לעשות את הקשה טוב יותר מאחרים. מכם צמח וגדל אילן ומכם שאב את אמונתו ומסירותו. את הטוב והיפה שבחיים קיבל – – – קבלו השתתפותי שלי ושל היחידה כולה באסונכם – אסוננו". מפקד מחלקתו של אילן בקורס מש"קי-סיור כתב להוריו לאחר נפילתו: " – – את אילן לא הכרתי זמן רב. כמפקד המחלקה שלו בקורס מ"כים נפגשתי אתו לראשונה בראיון היכרות בתחילת הקורס, לאחר שפלוגתו חזרה מפעילות ישר לחניכות. הוא נראה לנו אז בחור רציני וסגור יותר מן החבר'ה שסבבו אותו. לאחר מכן התגלה לנו כבחור חושב, מחונן בכוח נכונות וכחבר טוב וגם כגורם ממתן, דבר שעזר גם לנו המפקדים. הוא היה בחור רציני בעבודה, רכש אמון מהר מאוד, בחור שאפשר היה לסמוך עליו. הוא מילא כל פקודה עד הפסיק האחרון. – – על קשייו הגופניים לא התלונן, למרות שהייתה לו סיבה לכך. הוא רצה להמשיך בדרך בה בחר, בדרך הקשה יותר, חרק שיניים והמשיך. בהיאלצו לבקש להשתחרר הייתה במבט עיניו מעין התנצלות על הבקשה כאילו כלו כל הקיצין. כבר באותו ראיון היה גלוי לב בקשר למצבו בכלל ולכושר שלו בפרט. אנחנו הגבנו בחיוך; 'הוא ישתפר; אל תדאג!' והוא אמנם השתפר. אילן נכנס לקצב העבודה כמו שצריך וראינו שהנה עמד לפנינו חייל טוב ומפקד טוב לעתיד וכולנו קיווינו לראותו ממשיך ברגל ימין בדרכו בצה"ל – – – כולנו הכרנו את אילן טוב מדי והערכנו אותו כאדם וכחייל יותר מכדי שנשכח אותו – – לכם, הורים יקרים, אין מילים בפי. אין שוכחים ומתנחמים לעולם. נסו להמשיך ולחיות כמו שאילן היה רוצה שתמשיכו – – מי יתן וירבו כמותו רבים בישראל ובצה"ל. יש לכם במה להתגאות". ב"שלושים" לנפילתו נערכה עצרת זיכרון בבית-הספר התיכון ה', בה השמיעו המנהל, המחנכת, ידיד-המשפחה ובני המחזור שלו דברים על אילן, אישיותו ותכונותיו; באדר תשל"א נדפסה כתבה בבטאון תלמידי תיכון ה' ובה דברי הערכה עליו. בית ספר תיכון ה', שבו למד אילן, אימץ את קהילת קרקוב, עיר מוצאם של הוריו. לרגל יום הזיכרון לחיסול גיטו קרקוב מתקיימת מדי שנה עצרת זיכרון ובה מוענקת מלגה ע"ש המנוח לבוגר תיכון ה'. מלגה זו נתרמה על-ידי ארגון יוצאי קרקוב בניו-יורק – The New Cracow Friendship Society  – מדי שנה בשנה מחולק גביע נודד, שנתרם על-ידי המשפחה, לקבוצה המנצחת באליפות הכדורעף של בית-הספר התיכון ה'. אילן נמנה עם שחקני הנוער של "מכבי צפון" בטניס. ארגון הטניס בישראל (א.ט.ס.) מקיים ביום העצמאות של מדינת ישראל תחרות גמר ומחלק מגן יום העצמאות לזכרם ולכבודם של טניסאי ישראל שנפלו במערכות ישראל, וביניהם גם לזכרו של אילן. באפריל 1972 נתרם על-ידי ארגון יוצאי קרקוב בניו-יורק אמבולנס למד"א ת"א שהוקדש לזכרו של אילן.