נדב, יגאל

בן מרים ויעקב. נולד בכ"ז בתמוז תרפ"ב (18.7.1922), ילד ראשון בכפר מל"ל. יגאל גדל בתנאים קשים. הוריו, מטופלים בחמישה ילדים, היו עסוקים כל היום במשק ובעבודות חוץ והוא נותר ללא השגחה, אף על פי כן גדל לילד בריא וחזק שבגיל ארבע שנים כבר עזר לאביו במרעה העדר ובגיל תשע חרש לבדו כל היום. בגיל שבע התייתם מאביו ומעמסת הטיפול באחיו ובשלוש אחיותיו הוטלה על כתפיו. הוא למד בבית הספר לילדי עובדים בשרון והיה תלמיד חרוץ, כבד ראש וחביב. בשנת תרצ"ו, לאחר סיום לימודיו בבית הספר העממי, התגייס כשוטר מוסף. ביום עבד במשק אמו ובערב היה יוצא לשמור על כפרו. מפקדיו במקום ציינוהו כ "חייל ממושמע וטוב". לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, עם בוא הידיעות הראשונות על התעללות הנאצים ביהודי אירופה, החליט להתגייס למאמץ המלחמה נגד גרמניה ובעלות בריתה, שכן אמר: "אינני יכול לשבת בבית בשעה ששם הורגים יהודים". הוא התנדב ליחידת ההובלה העברית 462 שבצבא הבריטי ובשורותיה שירת במקומות שונים אך הקפיד לשמור על קשר מכתבים עם בני משפחתו. הוא ידע את הצפוי לו כחייל ובאחד ממכתביו כתב לחברתו: "אני חייל וייתכן כי לא אחזור". ביום כ"ז בניסן תש"ג (1.5.1943) היה יגאל על סיפון האניה "ארינפורה" שהובילה חיילים מצבאות בעלות הברית למלטה. התקפה גדולה של אווירוני האויב טיבעה את האנייה תוך דקות ספורות ללא אפשרות להציל רבים. עימה ירדו למצולות הים מאה וארבעים חיילים מיחידתו, יגאל ביניהם. נכתב לזכרו בין השאר ב"בשלח ובמחרשה" ספר הזכרון לחללי תנועת המושבים: " יגאל הרגיש, אהב, נלחם – ונפל. בגלי הים התיכון קיפד את חייו הצעירים. לכבוד היה למשפחתו, למושבו ולעמו בחייו, ובמותו ציווה להם את הערכים הקדושים למענם הקריב את חייו הקצרים". יגאל נרשם בספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל על ידי בית ספרו ומאה עצים ניטעו על שמו ב"יער הנצחון" על ידי המושב. כמו כן הונצח ב"בזכותם" ספר הזכרון לבני כפר מל"ל. בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים, הוקמה לזכר הנעדרים אנדרטה דמויית אנייה ולידה בריכת מים שבקרקעיתה חקוקים שמות הנופלים.  החלל הינו מקל"ן- חלל שמקום קבורתו לא נודע.