fbpx
נבו (נובומיאסט), יעקב

נבו (נובומיאסט), יעקב


יעקב, בנם של מינה ויהודה-מאיר, נולד ביום ב' באדר תר"ץ (2.3.1930) בלודז' שבפולין. התחנך במשפחה דתית. למד בבית ספר עממי בעירו. לודז' נכבשה על ידי הגרמנים ב-8 בספטמבר 1939, שבוע מתחילת מלחמת העולם השנייה, וסופחה לרייך הגרמני. מיד לאחר מכן התחילו רדיפות אכזריות של יהודים, חטיפות לעבודת פרך והתעללויות. חיי הכלכלה והחברה של יהודי העיר התמוטטו, והם חויבו לשאת טלאי צהוב. עד מרס 1940 ברחו מהעיר כמה עשרות אלפי יהודים, רובם למזרח, לאזורים שבשליטת הסובייטים. בפברואר 1940 הוקם בלודז' גטו, שהעברת היהודים אליו לוותה בהתגברות מעשי שוד, התעללויות ורצח. הגטו נסגר באפריל וכ-200,000 גברים, נשים וטף נדחסו בו בתנאים בלתי אנושיים. יהודי הגטו נוצלו ככוח עבודה זול, ואולצו לעבוד במפעלי ייצור עבור הגרמנים. במהרה היה הגטו לאתר תמותת המונים: הצפיפות ותנאי התברואה הירודים גרמו מגפות, והאוכלוסייה סבלה מקור ומרעב. בהמשך נשלחו יהודי הגטו למחנות השמדה. עד תום המלחמה הושמדו מרבית יהודי לודז'. כל משפחתו של יעקב הושמדה בתקופת השואה. רק הוא ניצל, לאחר שמיד בתחילת המלחמה הצליח אביו לשחד כומר פולני בעיר קרקוב בסכום כסף נכבד שיאמץ את יעקב עד יעבור זעם. יעקב גדל בבית הכומר ולא חסר דבר, אך כל מחשבתו ומאווייו היו נתונים למשפחתו ולעמו הסובלים במלחמה. על כן מיד בתום המלחמה עזב את הבית הנוצרי הקפדן למרות הפצרות רבות, ויצא לגרמניה ולצרפת כדי להכשיר עצמו לעלייה לארץ ישראל. בעת המתנתו לעלייה נפגש יעקב עם אנשים מישראל, חקר, דרש והרבה להתעניין בחיי הארץ. לאחר חקירותיו החליט ללמוד את מקצוע המכונאות לכלי רכב, כדי שיוכל לעזור בעמל ובבניין הארץ. באוקטובר 1946 העפיל ארצה באונייה "לטרון", שאורגנה על ידי המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה". הבריטים עקבו אחר האונייה מרגע צאתה לדרך, ובהגיעה ללב ים השתלטו עליה תוך הפעלת כוח. "לטרון" נגררה לנמל חיפה, ובראשית נובמבר 1946 הורדו ממנה המעפילים בכוח והועלו על אוניות גירוש, שלקחו אותם למחנות המעצר בקפריסין. יעקב שהה במחנה הגירוש שישה חודשים. עם הגיעו לארץ במאי 1947 הצטרף לחברת הנוער בקיבוץ אפיקים שבבקעת הירדן, ועמד לצאת להתיישבות לאחר הכשרה קצרה. למד בקלות, נתחבב על כל חבריו, עבד והתאקלם בחיי הארץ. עם הקמת המדינה התגייס יעקב לפלמ"ח. שירת בחטיבת "הנגב" – חטיבה מספר 12 ב"הגנה". לאחר שעבר קורס מפקדי כיתה התמסר לאמן כיתת גח"ל (גיוס חוץ לארץ): עולים יהודים משארית הפליטה ששהו במחנות העקורים באירופה ובמחנות העצורים בקפריסין והתנדבו ללחום במלחמת העצמאות. אלו מנו כ-20,000 צעירים, שבתקופת מלחמת העולם השנייה רבים מהם לחמו בצבאות שונים וביחידות הפרטיזנים. שליחי ה"הגנה" איתרו אותם, גייסו אותם ודאגו לאימונם במחנות המעבר, ועם עלייתם ארצה הם שולבו ביחידות הלוחמות. יעקב ויחידתו נמנו על לוחמי הגדוד התשיעי בפלמ"ח – גדוד "הפשיטה". הגדוד הוקם ערב פלישת מדינות ערב על ידי שירות המשוריינים (שמ"ש) ושימש כגדוד פשיטה ממוכן. בסיסו היה במחלקת משמר הנגב ("חיות הנגב"), וייחודו בכך שלוחמיו היו רכובים על גבי ג'יפים. לוחמי הגדוד התשיעי ליוו שיירות אספקה לנגב, ביצעו פשיטות על כפרים עוינים ועסקו בפעולות גמול. הם חיבלו במסילת הברזל, אספו מודיעין לקראת תקיפת שדה התעופה בעזה ופוצצו גשרים. יעקב השתתף בפעולות רבות. חבריו זוכרים אותו כבעל הכרה לאומית חזקה, איתן ברוחו, לעיתים קראוהו בשמות החיבה "ישה" ו"קובה". עם חבריו לחטיבה לחם בכיבוש באר שבע במבצע "יואב", בפריצת ההסגר על סדום הנצורה במבצע "לוט", במבצעי "עשר המכות" ו"חירם". בדצמבר 1948 השתתף יעקב במבצע "חורב". מבצע "חורב" (נקרא גם מבצע "עין" – עזה, עוג'ה ועסלוג') נערך בשלבי המלחמה האחרונים. הוא נועד למגר את הצבא המצרי, לסלקו מתחומי ישראל ולאלץ את המצרים לפתוח במשא ומתן לשביתת נשק. במבצע, עליו פיקד יגאל אלון, שותפו כוחות רבים של כמה חטיבות לוחמות, שהורדו דרומה מאזורים שבהם שקטה המערכה. המבצע החל ב-22 בדצמבר 1948 בהתקדמות הכוחות מבאר שבע דרומה. בהמשכו נשלחו כוחות לרפיח, לקרב שנועד לפגוע בתשתית הצבא המצרי, לנתק את כוחותיו שחנו באזור עזה מצפון סיני ובכך להביא לנסיגתו מחבל עזה. בקרב באזור צומת רפיח ביום ג' בטבת תש"ט (4.1.1949) נפצע יעקב אנושות בריאותיו מהפצצת מטוסי האויב. הוא הובל לתחנת האיסוף בעוג'ה אל-חפיר, שם מת בעת שנותח. בן תשע-עשרה בנפלו. יעקב נקבר על ידי אנשי חטיבת "הראל" בחלוצה. אחר כך הועבר למנוחת עולמים בבית העלמין בקיבוץ דורות, קיבוץ אליו עברה ההכשרה שלו מאפיקים. למרות שלא כל מטרות מבצע "חורב" הושגו, המשיכו הכוחות הישראליים להתקדם ואף חדרו לתחום סיני. המערך המצרי התמוטט ונשקפה סכנת כיתור לכל הצבא המצרי ברצועת עזה. בעקבות החדירה לסיני הופעל לחץ מדיני כבד על ישראל והיא נדרשה לסגת, אך האיום בניתוק עשה את שלו, וביום 6 בינואר 1949 הודיעה מצרים על הסכמתה לפתוח במשא ומתן עם ישראל. למחרת פסקה האש בחזית הדרום, ובכך נסתיימה הלחימה בחזית המצרית. החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.

דילוג לתוכן