נאמן, עדי

בן חנה ואמיתי, נולד ביום י"ז בשבט תשכ"ד (31.1.1964) בניו-יורק. כבן שנה אחת היה עדי, כשעלה עם הוריו לארץ בשנת 1965. מאביו, מוסיקאי ומלחין, ספג עדי את אהבתו לאמנויות. משפחתו השתקעה בתל-אביב, ובה קיבל עדי את חינוכו. הוא למד בבית-הספר היסודי על-שם א.ד. גורדון. בן 9cשנים הוא השתתף בפסטיבל שירי ילדים, שר את שיר "חג יובל" וזכה במקום שלישי בתחרות. הוא למד לנגן על גיטרה, כדי ללוות את עצמו בשיריו. עדי הופיע כסולן וכנער מקהלה בתוכניות טלוויזיה שונות. אף שלא למד לנגן על פסנתר, הוא הפליא בנגינתו עליו, וכשהתבגר הלחין מנגינות וליווה את עצמו בפסנתר. כ40- לחנים חיבר עדי לשירי משוררים נודעים. בהיותו בכיתה החמישית בבית-הספר היסודי, הוא גילה את יעודו בתחום הדרמה. הוא נרשם לחוג לדרמה, ובכיתה השמינית הופיע בתפקיד ראשי ב"הקמצן" מאת מולייר. כשסיים את בית-הספר היסודי, ברורה הייתה דרכו: הוא נכנס לבית-הספר לאמנויות על-שם תלמה ילין. בבית-הספר התיכון למד עדי את כל המקצועות העיוניים, בתוספת דרמה. בהמלצת הנהלת בית-הספר, הוא נתקבל לתיאטרון "הבימה", ובשתי עונות שיחק בשתי הצגות: "תיבת הצללים" ו"הדיבוק". משחקו זכה להערכה רבה. עדי ראה את עתידו בעולם הקולנוע, כשחקן, כבמאי וכמומחה בכל שלבי הייצור של הסרט. לפני גמר לימודיו בבית-הספר התיכון, הוא הופיע בסרט "נועה בת 17" ומבקרים שיבחו את משחקו. עדי הצטרף לסדנות לקולנוע במוזיאון תל-אביב, ויצר כמה סרטים קצרים. שום מקצוע באמנות לא היה זר לו. הייתה בו רגישות והבנה בכל התחומים שבהם עסק. בנוסף לפעילותו זו התנדב עדי לפעילות חברתית בשכונת מצוקה, וטיפל בילדים טעוני טיפוח. הוא ריכז חוג לדרמה יוצרת בקבוצת נוער באקי"ם. בפברואר 1982 התגייס עדי לצה"ל, ועבר את הטירונות. בגלל מחלת אסטמה שממנה סבל מילדותו, הוא שובץ ביחידת הווי ובידור של צה"ל. הוא עבר בהצלחה בחינות, קיבל דרגת רב"ט ונתמנה כמפקד להקה צבאית. בתקופת מלחמת שלום הגליל, הועבר עדי עם להקתו לאיזור כרמיאל, ובכל מרצו התמסר להצלחת הלהקה. הוא הטיל על עצמו עבודה מפרכת, כדי שלהקתו תצליח בהופעותיה. בליל י"ז בכסלו תשמ"ג (3.12.1982) חזר עדי הביתה מבילוי, ובאותו הלילה נפטר. בן 19 שנים הוא היה במותו. עדי הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בקריית שאול בתל-אביב. אחרי מותו, קיבלה משפחתו את פרס "כנור דוד" שהוענק לו. הוא השאיר אחריו הורים ואחות