בן יונה ואבינועם. נולד ביום כ"ו בתשרי תשל"ו (1.10.1975) במושב יעד שבגליל, משם עברה המשפחה לרמת השרון. רן היה תינוק מלא שמחת חיים וסקרנות ולאחר מכן ילד ונער תאב חיים ואוהב הרפתקאות, מלא תוכניות וחלומות להגשמה. רן למד בבית-הספר היסודי "הדר" ברמת השרון והמשיך בבית-הספר התיכון "אלון" בעיר, אך הלימודים לא היו בראש מעייניו. יותר מכל אהב לנסוע, לטייל, לחוות, להתנסות ולהיות עם חבריו הרבים, שהוא היה הרוח החיה ביניהם, חבר נאמן, יוזם ומלהיב. רן שבה את לב הסובבים אותו בחינו ובחיוכו, בעזרת קסמו האישי ידע לקשור קשרים וליצור חברויות. אך לצד חייכנותו, היו בו גם נחישות וחוסן. רן לא הרפה עד שהשיג את מה שרצה – וברגע בו רצה! לצד הרכות והתמימות שהקרין, ידע גם להיות חם מזג וחסר פשרות, כועס כאשר עקרונות שהוא מאמין בהם מופרים – ואז שב ומתפייס ומחייך. רן סיגל לעצמו קצב חיים משלו, קצב סוחף, אשר סחף עמו בני משפחה וחברים, אך אלה, לעתים, לא עמדו בקצב שרן הכתיב, האטו והתבוננו בו בפליאה איך הוא ממשיך הלאה, רוצה עוד ועוד. אהבותיו הגדולות של רן היו לחברתו דנה ולג'יפ שלו, בו אהב לנהוג על חולות הים, מלווה בחבריו. למרות הקצב המהיר, רן היה מאט מדי פעם, מתבונן מסביב ומעלה שאלות, שאלות של מהות ותהייה על החיים ועל העולם, וחבריו ידעו שאפשר לשוחח עם רן שיחות נפש עמוקות אל תוך הלילה. לפני גיוסו לצה"ל הספיק רן לערוך טיול גדוש חוויות עם חבריו באירופה ולאחר מכן לטייל עם הוריו וחברתו דנה בארצות הברית. באפריל 1994 התגייס רן לצה"ל ליחידת השייטת, בה שירת במשך שמונה חודשים מפרכים, שבסופם עבר לקורס בפו"ם שבגלילות. כתב מפקדו של רן: "…חסר לנו המבט המיוחד שלך, המבט המהורהר הזה, שהיה מכסה מפעם לפעם את פניך בהבעת ריכוז עמוקה, כאילו שקלת ובחנת בכובד ראש עניינים בעלי משקל, אף כי אולי, סתם כך, היית חולם בהקיץ על טיולים מופלאים בחו"ל וחוויות מסמרות שיער באמריקה הדרומית או בדרום-מזרח אסיה. ובן רגע היה מבליח בו, במבט המצועף ההוא גץ קטן בזווית העין, ואחריו אשד שלם של אור ועליצות שובבה. מין ילדון מלא חיים, היית רן. הייתי מביט בך אז, בנוי תוארך, בתמירותך החסונה, השופעת טוב ושמחה, ואומר לעצמי, איזה נער מקסים, מלח הארץ. …מצאתי בך, רן, זה לצד זה, כל כך הרבה ניגודים, כזו מורכבות, שאיני זוכר לא אצלי, אף לא אצל צעירים אחרים בני גילך, שאני מפקדם". ביום י"ד בסיוון תשנ"ה (12.6.1995) נהרג רן, עת התהפך עם הג'יפ בו נהג בחולות הרצליה. בן עשרים היה בנופלו. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל. רן נטמן בחלקה הצבאית בבית העלמין בקרית שאול, בתל אביב. הוא השאיר אחריו הורים, אחות – מירב ואח – גיא. משפחתו הקימה לזכרו אנדרטה סמוך למקום נפילתו, והוציאה לאור חוברת לזכרו. מתוך דברים שכתב אביו של רן: "מכל תכונותיו אהבתי במיוחד את היושר, הכנות, הפתיחות. אדם שאפשר לסמוך עליו. הוא לא ויתר, לא לעצמו ולא לאחרים. כששאלת אותו לדעתו ידעת שבין אם זה ימצא חן בעיניו ובין אם לאו, תקבל תשובה אמיתית, כנה, שהוא לא ישאיר אותך עם מענה חפיף. הוא יחשוב, יתעמק, יבין ויעזור. "…תכונותיו האנושיות של רן הן שעשוהו לאדם כה מיוחד. רן לא היה אדם נוח, קל לבריות, פשרן, אם היה חבר שלך, ידעת שלא יאכזב. אם אכזבת אותו – נשרפת. "כבר שנה אני משוחח עליו רבות עם חבריו הקרובים ועם גיא ומירב. רוצה ללמוד ולשמוע עליו, רוצה לקבל אישור שאכן היה מאושר. חזרתי ולמדתי כמה אמיתי הוא היה, כמה חשוב היה לו להיות שלם עם עצמו, גם אם זה נקנה בייסורים". לזכרו של רן הקימו הוריו ביוני 97' את עמותת "אור ירוק" במטרה להשפיע על שינוי תרבות הנהיגה בישראל ולצמצם עד כמה שניתן את מספר נפגעי תאונות הדרכים.
