מתן, יוסף
בן סעידה ונתן, נולד בשנת תרצ"א בעיר שריח, תימן. בהיותו בן שישה חודשים מתה עליו אמו, ובהיותו בן 6 שנים נתייתם גם מאביו. אחרי מות הוריו סבלו בני המשפחה מרדיפות הערבים, וכולם, פרט לאחותו הגדולה ממנו, מתו מתוך דלות ועוני. בהיותו צפוי לסכנת ההתאסלמות מאונס ברח לעדן ומצא שם את לחמו בעבודות שונות. כשנה תמימה ישב בעדן עד אשר הועלה עם יתומים אחרים לארץ והוא בן 13. בארץ נתקבל למוסד החינוכי בשפיה וכתום תקופת חברת-הנוער בשפיה עברה חברתו לתל יוסף. שם עבד בכרמים ובמטעים ויחד עם-זאת השתתף בפעולות ה"הגנה" ואימוניה. עם החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ ביום 29.11.1947 ופרוץ מלחמת-העצמאות בעקבותיה, עבד זמן-מה בביצורים, בדגניות ובבית יוסף, אולם היה בין תובעי הגיוס המלא, וחברתו גויסה לחטיבת הפלמ"ח "הראל". יוסף השתתף בכיבוש צובה, ושירת במשלטים בבית-נובה וסריס. בשלב השני של מבצע "דני", לקראת ההפוגה השנייה, נערכה פעולת "מיקי", שאחד מיעדיה היה כיבוש מתחם לטרון. היתה זו ההתקפה הרביעית על מתחם זה והמשימה הוטלה על חטיבת "הראל". התוכנית היתה לתקוף ממזרח, לכבוש את "רכס התותחים" ומשם להתקדם ולכבוש את כל המתחם. הכוח יצא למשימתו בליל 15-16 ביולי 1948 וכבש את מרבית הרכס תוך התגברות על התנגדות קשה של חיילי הלגיון. האויב ערך התקפת-נגד ואף הפעיל, לראשונה בלילה, את עתודת השריון שלו. הופעת השריוניות הפתיעה את לוחמי "הראל", שלא היה ברשותם נשק נגד טנקים ובלחץ האויב נאלצו לסגת. בקרב זה נפל, ביום י' בתמוז תש"ח (17.7.1948) והוא רק בן 16 וחצי. יחד איתו נפל חברו הקרוב לו ביותר, שמעון עודי, אחיו למוצא ולגורל. ביום י"א באדר תש"י (28.2.1950) הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.
