משיח, רון

בן רבקה ואברהם. נולד ביום י"ט בחשוון תשל"ג (27.10.1972) בבית-החולים "הקריה" בתל-אביב. אח צעיר למוטי ודובי. הוא גדל והתחנך בחולון כילד מלא חיים ואנרגטי, ונהג לרוץ על קצות אצבעותיו כשתלתליו החומים מתנופפים ברוח. מלא מרץ ושובב היה, עצמאי מאוד, וכשקנו מתנות לימי הולדת דרש לבחור אותן בעצמו. הוא אהב מאוד בעלי-חיים, ומאחר שהוריו לא יכלו להעניק לו חיית מחמד, קיבל לחילופין אקווריום עם דגים וטיפל בהם במסירות רבה – כמו שנהג בכל דבר שהיה מעורב בו. רון תמיד היה מוקף בחברים רבים, אוהב ואהוב על כולם. מעולם לא היה אלים – לא הכה, לא קילל ולא כעס, וכזה היה גם בבגרותו – מהלך קסם על סביבתו. הוא החל את לימודיו בבית-הספר היסודי "חנקין" שבחולון וסיימם בבית-הספר התיכון "הולץ עמל" שבתל-אביב כהנדסאי תעופה. מאז ומעולם נמשך למקצועות הטכניים והצטיין בהם; בבחינה הפסיכומטרית שהתקיימה בבית-הספר היסודי הגיע למקום הראשון בכושר טכנולוגי. עוד בהיותו צעיר לימים בנה דגמים רבים ומורכבים של מכוניות ומטוסים, וכשגדל, הוציא תחת ידיו עבודות נאות. רון אהב מאוד לטייל בארץ ובחו"ל ברגל ובג'יפים. אהבת חייו של רון הייתה מסוקים ומטוסים. תמונותיהם של אלה קישטו את קירות חדרו ובמיוחד למד והתעמק במסוק ה"יסעור", המסוק שגורלו נקשר בו ושלימים, יקפד בו את חייו. רון השקיע בנושא התעופה את מרבית זמנו; הוא עבר קורס דאייה, שימש כמדריך טיסנים בגדנ"ע אוויר, בנה דגם יפה של מטוס "פנטום" ותכנן להביאו לתחרות מטוסים שאמורה הייתה להתקיים במוזיאון חיל האוויר בחצרים, אך לא הספיק לסיימו. בספר המחזור נכתב עליו: "תלמיד מסודר וחבר למופת, תמונות תעופתיות – תמיד מלקט. חשב שיהפוך בעתיד לטייס, אך התפשר על קורס דאייה מזורז. 'לילד הזה יש כוחות', כך תשמע כשעולה הוא למתח, זו ממש הצגה. בחור שכזה עם רצון של ברזל, יגיע רחוק – נא לא לזלזל!". רון אכן הגיע רחוק. מעולם לא ידע פחד והיה מוכן לנסות כל דבר. הוא אהב את הים ועבר קורס צלילה, ובהוריו היה נוזף כי אינם יודעים ליהנות כראוי מהחיים. במחצית חודש יולי 1990 התגייס רון לחיל האוויר ושירת בבסיס תל-נוף בטייסת ה"יסעורים" מובילי הלילה. במהלך שירותו עבר קורסים והשתלמויות, וסיים בהצלחה קורס מכונאי מסוקים כבדים. את קורס מפקדי הדת"קים סיים כחניך למופת וזכה לתעודת הערכה. לקראת תום השירות הסדיר רון התנדב לקורס מכונאים מוטסים, קורס קשה שנמשך כחצי שנה, אליו נבחרים הטובים מבין אנשי צוות הקרקע של טייסות מסוקי הסער. במהלך הקורס עוברים החניכים סדרות חי"ר, מילוט, קורס צניחה, תפעול תקלות באוויר, חילוץ נפגעים, העמסה ופריקה של לוחמים וציוד ועוד. במאי 1995 החל רון את שירותו בצבא הקבע. הוא אהב את הטייסת, השתתף והתנסה בפעולות מבצעיות נועזות, משימות הצלה וחילוץ נפגעים, משימות כיבוי אש בארץ ובחו"ל, ונטל חלק בגיחות שבוצעו לשטחי האויב. את תפקידו מילא במסירות ובמקצועיות וזכה בתעודות הוקרה והערכה רבות. רון הצטיין באומץ לב נדיר, ביקש תמיד להתנדב למבצעים ונפגע אם לא בחרו בו. חבריו יודעים לספר על אדם "אוהב בריות, עוזר בכול, טוב במידה בלתי רגילה, סבלן וסובלן ודואג לפקודיו". חייליו, שאהבו אותו מאוד, העידו על אהבתם אליו וכי היווה עבורם דמות משמעותית יותר מכל אחד אחר. רון היה "קצין וג'נטלמן" – נגד צנוע, שקט, לא מתנשא, רגוע ומנומס. חבריו לא קראו לו בשמו, אלא כינו אותו בחיבה "גבר גבר". סיפר אחד מהם: "ביום הראשון שהגעתי לטייסת כולם קראו לך 'גבר'. בהתחלה לא הבנתי למה, לקח לי שיחה אחת אתך להבין עד כמה שהכינוי הזה נכון. גם בתור חייל בליין, גם בתור חניך בקורס מכונאים מוטסים ידעתי שלא משנה מתי – אתה תמיד תהיה שם בשבילי. תמיד לימדת, הסברת ועזרת". בתפקידו האחרון שירת כסגן מפקד ליין מסוקים בטייסת, ושאף להישאר בטייסת ולהתקדם לתפקיד מפקד ליין. רון השתתף ב-1,092 גיחות וביצע 1,438 שעות טיסה. בבסיס הטייסת פגש רון בקצינת השלישות סיון ובין השניים התפתחה אהבה עזה. הם נישאו ביום 26.3.2004 וחיו כארבע שנים באושר ובאהבה בביתם היפה שבגדרה. את הדירה קנה רון עוד לפני נישואיו לסיון; היה זה אחד הפרויקטים של חייו שטיפח והשקיע בו רבות. הוא עבד קשה בטייסת ולעתים היה שב הביתה רק בשעות הלילה המאוחרות, אך היה גאה בתפקידו ומרוצה מאוד. בני הזוג ציפו ללידת בנם. רון קיבל את הידיעה בדבר היריונה של סיון בהתרגשות רבה. השניים כבר הסכימו על שם שיינתן לתינוק ואושרו של רון לא ידע גבול. הוא יידע את כל חבריו בבשורה המשמחת וכבר החל לתכנן עבור ילדו תחביבים משותפים כדיג וטיס, אך את בנו בכורו, סער, לא זכה לראות. רון נפל ביום י"ט באב תשס"ו (12.8.2006) בקרב במלחמת לבנון השנייה עת השתתף במבצע ההנחתה הגדול של לוחמים בעומק השטח בתפקידו כמכונאי מוטס. כשלושים שניות לאחר שהמריא מחדש, נפגע מסוק ה"יסעור" ששהה בו מטיל שירה החיזבאללה וכל חמשת אנשי הצוות נהרגו. עם רון נפלו רב-סרן סמי בן-נעים, רב-סרן ניסן שלו, סרן דניאל גומז ורב-סמל ראשון קרן טנדלר. רון ציפה בקוצר רוח להשתתף בפעילות המבצעית. זו היתה הפעם הראשונה במסגרת הלחימה בלבנון בקיץ 2006 שבה נחת על אדמת לבנון. רון היה בן שלושים וארבע בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בחולון. אלפים ליווהו בדרכו האחרונה, ועשרות זרים הונחו על קברו. רון הותיר אחריו רעיה בחודש החמישי להיריונה, הורים ושני אחים. ביום 18.12.2006 נולד סער, בנם של רון וסיון. סער הוא השם שאותו הספיק רון לבחור בטרם נהרג, ומקורו במסוק ה"יסעור" שאותו כל כך אהב ובו גם מצא את מותו. על קברו של רון נחקקו מילות השיר אשר תארו אותו נאמנה: "פני מלאך, יפה עיניים, פני מלאך, משמיים…". לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל בכיר. רבים נפרדו מרון במכתבים, ברשימות ובשירים לזכרו. כתב שמוליק, חברו של רון לשירות: "כבר מעל ארבע-עשרה שנה שאנו משרתים ביחד. התחלנו והתקדמנו בכל דבר ביחד – אם בהסמכות ואם בקורס מכונאים מוטסים, ובסוף עבדנו וניהלנו ליין ביחד. היו לנו עוד הרבה תכניות להיות ולהצליח ביחד. תכננו כל כך הרבה דברים לעשות בליין ומחוץ לליין בערבים, והכול היה ביוזמתך. היה לך כל כך אכפת מהאנשים, מהטייסת ומהליין. התייעצתי אתך בכל דבר לפני שהחלטתי ולפני שהודעתי משהו לחיילים. ופתאום הכול נגמר, כל כך מהר, ואני לא מסוגל להאמין. … אתה חיית את הטיסה וכל כך אוהב לתרום במלחמה. היית אחד מגדולי לוחמי הטייסת, מתנדב לכל משימה, בכל שעה, ותמיד מתלהב, רץ ומשקיע כאילו זאת הפעם הראשונה…". כתב גדי: "משיח האדם – סבלנות, כבוד, הערכה לכל אדם סביבו באשר הוא, שקט, סובלנות, חברות אין-סופית. זה רק חלק מתכונותיך כאדם שהצלחתי להכיר. מאוד מרשים לראות איך הצלחת לדבוק בכל אלו בכל זמן ומקום, גם כשיש לחץ בעבודה וגם כשקצת עצבניים, אף פעם לא ויתרת על לחיצת יד של 'גבר' (כזו שתמיד הבליטה את כף היד המסיבית והסדוקה מהרבה עבודה במסוק). … אזכור את מסירותך בעבודה, את דבקותך והמקצועיות הבלתי מעורערת. מבחינתי, אתה האדם המתאים ביותר לטיסות מבחן לאחר ביקורת מחזורית או ביקורת ביניים בסבלנות, קפדנות, מקצועיות ונינוחות. … אזכור את אהבתך לטיסות, את החדווה לטוס ולהיות שותף בחוויה האווירית. … סיימת את דרכך בטיסה שכה אהבת ועוד בפעילות מבצעית משמעותית שכל כך חיכית לה, ועוד על מסוק שהכרת אותו כל כך טוב והקדשת לו כל כך הרבה שעות על הקרקע וגם באוויר, ויחד עם חברים טובים. … משיח, נזכור אותך תמיד, כאדם כחבר וכלוחם". כתב עפר, חבר ילדות: "רון, אהבת את החיים והיית מקובל על כל הבריות בכל המסגרות שבהן נכחת. שפה משותפת הייתה לך עם כולם בדרכך הנעימה והמיוחדת. יקרת לי אחי מכדי שאוכל להיפרד ממך, כי בלבי היית וכך תישאר גם אחרי מותך. הלכת לי ללא עת, מוקדם מדי ירדת מהבמה שבה היית כוכב, מקור הכוח והאבן השואבת למשפחתך, לחבריך ולאהבת חייך, סיון. רון, אחי היקר. אתה תחסר לי מאוד". כתב ברוך: "קשה לי לכתוב עליך בלשון עבר / קשה לי להאמין שזה פתאום נגמר / אני עוצם את עיניי ודמותך מופיעה פתאום / ואז אני בטוח שכלום לא קרה והכול סתם חלום / אני רואה אותך בחדר ההלבשה רוכן מתחת לארון / שורך את הנעליים, מחייך ואומר 'מה קורה היום' / אני רואה אותך בעמידה איתנה נשען על רכבך / כשהפאוץ' מונח על כתפיך, שואל 'מה נשמע' / אני רואה איך שיחה על פוליטיקה והממשלה / הופכת למעין ויכוח בין כל החבורה / אני רואה איך בטיסה הקפדת על קלה כחמורה / ואני עליך מלגלג ואומר 'עזוב, זה לא נורא' / אני רואה איך התנדבת לכל משימה מבצעית / גם אם זה כוננות והיא לא כל כך מעשית / אני רואה איך כל הזמן התלוננת שאתה לא טס מספיק / למרות שבגרף שעות הטיסה את כולם אתה משיג / אני רואה את האהבה שלך ושל השלישה / שהפכה בסופו של דבר לחתונה נפלאה / אני רואה את העצב בעיניך בזמן המלחמה /כשכולם סיפרו על המבצעים ורק אתה לא ביצעת נחיתה / אני רואה את החיבוק שבו לקחת אותי הצדה / ובישרת לי שסיון נושאת ברחמה את בנך / אני פוקח את עיניי וחושב שהכול חלום / והנה הכול חוזר כתמול-שלשום / אך לחי רטובה וכתף כאובה / מזכירות לי שנשאתי את ארונך בדרכך האחרונה / ואז מתברר לי שהכול נכון / ואני לא אראה אותך יותר רון / הלב מסרב להאמין והגעגועים צפים ועולים / היום הופך לאפל והשמים נעשים קודרים / קשה לי לכתוב עליך בזמן עבר / קשה לי להאמין שפתאום זה נגמר / ולכן תפילה אבקש משוכן מרומים / שאת נשמתך יצרור בצרור החיים". כתב אביחי: "כמה נעים היית, מנומס וביישן. תמיד היה כיף להיות בחברתך, לעבוד אתך, לצחוק אתך, ומאוד קשה לעכל את האובדן. היית איש אשכולות, תמיד שם בשביל כולם. … אני אוהב אותך ואזכור אותך תמיד!". כתבה הודיה, חברת המשפחה: "הוריך הם המראה שדרכם אני רואה את אישיותך הנפלאה, ודרך התמונות שבאלבום משתקפות עיניך היפות שמספרות על נשמה מוארת ויפה מפז. עיני יהלום שנוצצות כמו הכוכבים. מי ייתן ותהיה מליץ יושר על עם ישראל, תהיה הסנגור שלנו למעלה". הוריו של רון כתבו: "הכאב והצער הם נוראיים. זו אבדה קשה ונוראה לכולנו. כולנו אבלים, דואבים ומתגעגעים לבחור הנהדר והאהוב הזה. איבדנו בן נפלא, סיון איבדה בעל אוהב ואהוב. האחים איבדו אח יקר ואהוב, בן זקונים שכל כך היה אכפת לו מכולם. חן ונדב, ילדי מוטי אחיו הבכור, העריצו אותו. ובעיקר הבן שנולד בשעה טובה, איבד אבא נהדר ואוהב וגם רון יקירנו לא יזכה לראות את בנו בכורו שכה השתוקק לו. רון בלבנו, חי לנצח. נאהב ונזכור את הבחור היפה עם העיניים היפות ובעל האישיות האנושית היפה והגבר המיוחד הזה". לאחר נפילתו הועבר דגם מטוס ה"פנטום" שבנה רון לטייסת, שם שופץ ונצבע, ומשם הוצב במוזיאון חיל האוויר בחצרים, בליווי תמונתו והקדשה לזכרו.