בן מלכה ואיתן. נולד ביום י"ט באדר תש"ם (7.3.1980) בנס ציונה. אח בכור לשי, רווית, גיא, רועי והודיה. דן גדל בנס ציונה, ילד חברותי שהכל אהבו לשהות במחיצתו. למד בבית-הספר היסודי "רעות" בנס ציונה, בבית-הספר התיכון בכפר חב"ד, ובישיבה הטכנולוגית בכפר אברהם. לאחר העתקת מקום מגורי המשפחה לראש העין עבר לתיכון המקיף המקומי. דן אהב, חי ונשם כדורגל, היה מוכן להפסיד הכל, רק לא את משחק חייו. כמו-כן אהב לקרוא ספרי פסיכולוגיה וגילה עניין רב בפוליטיקה. עבור אחיו הקטנים סימל דמות אחראית, הנוטלת סמכויות ומהווה דוגמה אישית בעזרה שהגיש לאמו בכל עת. האם חלקה עימו את כל הסודות, החוויות והבעיות שנתקלה בהן ודן, מצידו, עם כל אהבת החיים שבו, תמיד ידע לעודד בעת צרה. כך ניחם ועודד את אמו כשדודו נפטר ממחלה. חבריו כינו אותו "דן הקופץ והמקפיץ". הקופץ, כיוון שבזמן ששמע מוסיקה עלה בו דחף לרקוד, לקפוץ ולשיר. המקפיץ, כיוון שאם נתקל בכדור היה מקפיץ אותו ללא הפסקה. בגיל 14 הכיר את יערה, שהיתה לחברתו ומאז היו יחד, בתיכון ובצבא. בינואר 1999 התגייס דן לצה"ל והוצב לשרת כנהג בחיל-התחזוקה, בבסיס ההובלה קסטינה, במפקדת מרכז ההובלה של אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה. דן היה חייל עדין וחברותי, שאהב לסייע לסובבים אותו בכל עת. בחור חייכן "מזן מיוחד", שרקם מערכות יחסים ייחודיות עם חבריו ומפקדיו והיה אהוד ומקובל על כולם. ביום 28.9.2000, נפצע דן באורח אנוש בתאונת-דרכים שאירעה סמוך ליישוב עזריקם. במשך שבוע נאבק דן על חייו בבית-החולים "קפלן" וביום ו' בתשרי תשס"א (5.10.2000) נפטר והוא בן עשרים וחצי. רב"ט דן משולם נטמן בבית-העלמין הצבאי בראש העין. הותיר אחריו הורים וחמישה אחים ואחיות. שבועיים לפני מותו כתב דן ביומנו: "…כשאתה מת הגוף שלך מת אבל אתה ממשיך. אני לא פוחד מהמוות, מהצורה שהוא בא ולוקח ואני מת. אני רוצה לחיות כי אני אוהב את החיים האלה ואני לא יודע מה מחכה לי שם, אולי יותר טוב אולי פחות טוב. אני יודע שאעזוב פה אנשים שאצער אותם, אבל כשיגיע הרגע אני אלך עם המוות לעונג הבא בלי להסתכל אחורה, טהור לאתגר הבא, ואם יהיה אפשר לקחת משהו אחד אני אקח את הרגשות שלי ושם אני אבנה לי בית-חרושת לרגשות ואחלק אותם לאנשים האומללים שנמצאים שם בלי…" מפקד היחידה שדן שירת בה כותב: "דן, אשר הפגין משמעת עצמית גבוהה במהלך שירותו, היה נכון לבצע כל משימה. הוא רקם מערכות יחסים מיוחדות במינן עם חבריו ומפקדיו ליחידה. דן ייזכר כעלם חמודות חייכן, אשר אהב לעזור ולסייע לסובבים אותו בכל עת." אמו מלכה כתבה לזיכרו: "ד- דרכיך המופלאות היו דוגמא לרואיך/ נ- נחת וסובלנות היו מיסודות נתיבותיך/ מ- מאז ומתמיד היית עזר להוריך/ ש- שפעת עצות ומחשבות טובות לכל הפונים אליך/ ו- ותרנות, התחשבות וסיוע היו מידותיך/ ל- למנוחת עולמים כפרח רענן לקחך אלוקיך/ מ- מעדן גן מקום משכנך אתה צופה בעמך באחיך והיקרים מכל הוריך." כותבת חברתו, יערה: "במשך כל הזמן שלנו יחד/ האמנו שלעד נשרוד ללא פחד/ ניצחנו את העולם/ היינו שבע שנים, יותר מכולם/ אחרי כל הזמן הזה, מי האמין, מי האמין/ חלקנו ביחד חיים שלמים, לירושלים ברחנו מההורים/ אהבנו באמת ובתמים, גם לאחר 24 שעות ביחד היינו מתגעגעים/ אך קרה הנורא מכל/ ומלאך המוות הצליח אותך ממני לגזול/ עכשיו אתה שם ואני פה/ נאחזת בזמן, שומרת זיכרון ישן/ ומצטערת שאתה לא כאן." כותבת מורתו, צופית: "דן היקר,/ היית יקר ונעים הליכות/ עם נשמה זכה וטוהר מידות/ אהוב במשפחה ואהוב על הבריות./ הקפדת על דיבור נקי ולשון צחה/ עם החברים בבית והחברים בצבא/ ידעת להעריך ולהוקיר אנשים/ והקפדת במצוות כיבוד הורים… לי היית תלמיד יקר ומיוחד/ עם חיוך קטן ויפה/ לא אשכח את מבט עינייך היפות/ היית הדמות הבוגרת בבית/ כולם אהבו להתייעץ בך/ שאיפותיך היו להצלחה/ וכל מה שיכולת לעשות עשית…" היא מוסיפה וכותבת: "עברה שנה, וכאילו נסעת לטיול רחוק ועוד מעט תחזור… הלב מסרב להאמין שבעצם לעולם לא תחזור. אזכור את דמותך התמירה, פניך היפות, את שלוות הנפש והרוגע שהיה במחיצתך. כאשר הייתי באה ללמד אותך לאחר יום עבודה, בשבילי להיות איתך זו היתה שעה של כיף ולא בדיוק של עבודה, כי היית חכם, וקלטת את החומר במהירות, ובמבחנים תמיד הפתעת לטובה. גם אם הייתי מגיעה ומחכה שתתעורר מאהבתך הגדולה – השינה – היית מתעורר ומחייך בהתנצלות וכל התלונות שלי כלפיך היו נמחקות… אזכור אותך תמיד, כי באמת היית לי תלמיד יחיד ומיוחד בכל…"
